יוסף טרומפלדור, באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל

אל טרומפלדור הגעתי במקרה ומבלי שדבר יבשר לי על תחילתו של מסע מטלטל. חיפשתי באינטרנט מידע על קצינים יהודים בצבא הצאר, ומצאתי את יוסף. בשעות הקטנות של הלילה כשכתבתי את הסיפור שלו ושל אֶמַה לבונטין לא אחת הרהרתי אם גם בעבורו זה היה אותו הדבר, אם גם הוא יצא לבקש דבר אחד, ומצא אותי.

יוסף טרומפלדור סיקרן אותי. הפער בין מה שידעתי עליו (היד המלאכותית ותל-חי בווריאציות של בדיחות) אל מול קורות חייו החידתיים שנחשפו בפני כמו בסרט פעולה, משכו אותי להוסיף ולקרוא עליו. הביוגרפיה המעמיקה שכתבה שולמית לסקוב (1995) הייתה נקודת פתיחה מצוינת, שאליה שבתי גם לאחר שחומרי מחקר חדשים הגיעו לידי. באמצעות קובץ המכתבים והיומנים שטרומפלדור כתב ושיוסף חיים ברנר תרגם וערך (1922) התוודעתי אל הרהורי האיש שחי ומת לפני למעלה ממאה שנים, שסירב להכיר בגבולות לחלומותיו, ולא הניח לספק או לחשש לעצור בעדו.

נמלאתי בהשראה ותסכול. רגזתי על התרבות והמיתוס ששיטחו את יופיו ומורכבותו של טרומפלדור וגזלו ממנו את קולו הייחודי. התעורר בי רצון עַז לספר את קורותיו מזווית אנושית ולהאיר על המאורעות והכוחות ההיסטוריים הכבירים בהם פעל. כמעט מיד, נבראה בדמיוני העלמה אֶמַה לבונטין, שעם הגיחה לעולם תבעה להשמיע את קול הנשים במלחמת העולם הראשונה, ובעקשנותה וחריפותה לא חסכה מטרומפלדור או ממני מנחת לשונה. את הסיפור הקצר שלחתי לתחרות של הוצאת "כנרת-זמורה-דביר" והעיתון "מקור ראשון", ושיחת טלפון מתלמה אליגון-רוז בישרה לי שחודשה עבורו קטגוריה של "ציון לשבח". תלמה הנפלאה, שליבה חם ורחב, קישרה ביני לבין פרופ' יגאל שוורץ שסבר שבסיפור הקצר מסתתר רומן היסטורי, והציע לי לכתוב אותו.

אומרים שכדי לגדל ילד נדרש כפר שלם. לי, לשם כתיבת רומן היסטורי זה, נדרש יותר מכפר – ולכל מי שנילווה אלי בדרך, סייע ותמך, אני אסירת תודה.

לשם דיוק הבדיה, ובדיית הדיוק, נעזרתי רבות בארכיונים בארץ, בארכיון של הקהילה היהודית ברוסטוב, ספרות מחקר, כתבות, עדויות, ראיונות, תצלומים, מוצגים, ועוד.

תודה מיוחדת, מקרב-לב, אני חבה לאירנה אלקסייבה, Ирина Алексеева, הנינה של סופיה, אחות יוסף טרומפלדור, שההכרות עימה הייתה מהמרגשות במסע זה. אירנה שיתפה אותי בארכיון הפרטי של משפחת טרומפלדור, ואני אסירת תודה על האמון שנתנה בי, ושחשפה בפני את הקשר החם והאוהב שבין האחיות טרומפלדור ודאגתן ומסירותן ליוסף. גורלם המר של שמואל ורעייתו אנה-חיה שנספו במשאיות גז בשואה, ושל סופיה שמתה ברעב הכבד במצור על לנינגרד (1943) בהקריבה את עצמה להצלת בתה ונכדיה – שובר לב. אירנה יקרה, צר לי על מפגשך המטלטל עם הרשויות הישראליות ויחסן המביש כלפי משפחת טרומפלדור. לצערי, ניסיוני לתקן במשהו מהעוול, לרבות פנייה ללשכת נשיא המדינה, לא זכה למענה הולם.

נשאלתי רבות, מה בעלילה מבוסס על התרחשויות היסטוריות, ומה נבדה. שאלות אלו הולידו את הרעיון להקים את אתר האינטרנט oshratlopez.com, שהוא מעין 'מאחורי-הקלעים של כתיבת הרומן והאירועים', וכולל תצלומים, הסברים, הצעות לקריאה נוספת לסקרנים וחובבי היסטוריה, ועוד.

אני מקווה שבכך, יעלה בידי להביע מעט מהכרת התודה שאני חשה על הצטרפותכם אלי למסע זה.

ב-6 בנובמבר 1906, בסנקט-פטרבורג, יוסף (אוסיה) טרומפלדור כתב לאביו מכתב בו סיפר לו על המגורים ששכר בעיר הבירה. למרות שהחדר היה דל, הוא היה מרוצה מאוד, בזכות שפע האור שחדר משני חלונותיו, שדרכם נשקפה כיפת מגדל הזהב של כנסיית פֶּטְרוֹפַּבְלוֹבְסקאיה, הבניין הגבוה ביותר בכל רוסיה! (כך דיווח בהתרגשות לאבא).

הוא שמח לחזור ללמוד לאחר שירות צבאי ארוך, ורק דבר אחד דיכא את רוחו – החובה ללמוד את הלשון הרומית, ו"אני מעודי שנאתי שינון ללא טעם" – הוא מתלונן בפני אביו.

את המכתב הוא מסיים ב'חדשות':

הנסיכה גאגארינה, כנראה, לפי בקשת המפקד הבכיר ניקוֹלַיוב, טרחה ואספה עבורו את כל הפרטים הדרושים לבחינות לקבלת תואר קצין подпору́чик והודיעה לו אותם.

עדות נוספת לביקור הנסיכה בחדרו של טרומפלדור, ב-19 באוגוסט 1906, שמורה בארכיון הציוני המרכזי, על-גבי הכרטיס שהוד מעלתה השאירה אחריה, ושטרומפלדור שמר בין ניירותיו.

הנסיכה ו' גאגארינה, בכתב סדור וחינני, כתבה לטרומפלדור הצעיר: "הייתי אצלך, לא תפסתי אותך בבית, ולכן מבקשת שתגיע אליי לרחוב שפאלורניה, בית 39, דירה 7. אני צריכה לדבר איתך בעניין הנוגע לך. אחכה ביום שני או ביום שלישי משעה 10 בבוקר עד 12 בצהריים", וחתמה בשם משפחתה ובתואר 'נסיכה'.

מעשה מפתיע. בכל זאת, מדובר בראשית המאה הקודמת, בהבדלי מעמד, ובחברה שבה גינוני כבוד ושמרנות היו הכלל. אישה ממעמד גבוה מבקרת בחדרו של גבר צעיר, ועוד יהודי, בלי הודעה מוקדמת, ומגיעה בכבודה ובעצמה ולא שולחת אגרת זימון על-ידי שליח, או משרת?

בנימה משועשעת טרומפלדור סיפר לאביו על הביקור ועדכן: "הודיתי לה על טרחתה באדיבוּת מרובה מאד, וגם הודעתי שלא אעמיד את עצמי לבחינות". באותן שנים, דעתו של אוסיה הייתה נתונה כל-כולה ללימודים האקדמיים ולארגון קומונה (קבוצה שיתופית) ציונית שתעלה לארץ ותתיישב בה. לנסיכות, סטאטוס וכבוד לא היה סיכוי להתחרות באהבתו לארץ-ישראל.

Suzy Hazelwood, pexels.com

אולי כן. ובכל מקרה, אין עדות שלא.

עלילת הרומן שנרקמה בינה לבין טרומפלדור נכתבה בהשראת שלושה מכתבים באנגלית שכתבה אישה מסתורית בשם לילי (שלא צירפה שם משפחה לחתימתה), ובהם סיפרה על יחסיהם הרומנטיים. המכתבים שמורים במכון ז'בוטינסקי.

כן. מספר השבוי שלו היה 14276, והכתובת למכתבים: Nipon, Osaka fu Chamadera.

מלחמת רוסיה עם יפן פרצה בשנת 1904, כשטרומפלדור כבר שירת בצבא קרוב לשנתיים. ב-2 בינואר 1905 המצודה הרוסית בפורט ארתור שעל הים הצהוב נכנעה וחייליה נשבו על-ידי היפנים. 1,739 מהם היו יהודים.

בחברת שבויים במחנה ביפן, 1905,באדיבות אוסף התצלומים על שם פריצקר, הספרייה הלאומית

על תנאי השבי טרומפלדור סיפר במכתבים למשפחה, התלונן על השעמום, חוסר המעש, ומצוקת חבריו לשבי שהובילה להתמכרותם לאלכוהול, שהצית אירועי אלימות. אלה העציבו ודיכאו את רוחו. הוא התמודד עם הקשיים כדרכו, בעשייה.

בחודש מרס של 1905 נפטר חיים הופשטיין (גאפשטיין), אחד השבויים היהודים ששהה במחנה. ה'התאחדות היהודית בשבי' (שטרומפלדור עמד בראשה) פנתה לרשויות היפניות בבקשה לקבור את המת על פי כללי ההלכה היהודית (קריאת תהילים לילה לפני הקבורה, תפירת תכריכים, טהרה, מניין בקבורה). טרומפלדור ביחד עם אחרים חתום על פניה לשלטונות מחנה השבי (הפנייה שמורה בארכיון הציוני המרכזי) לפיה, הם מבקשים לבנות גדר סביב הקבר היהודי, זאת משום שהמת נקבר בבית קברות כללי בו קבורים נוצרים ומוסלמים.

דב-בער קוטלרמן מספר במאמרו, כי קברו של החייל עדיין עומד בחלקה הצבאית של בית הקברות שנמצא היום בשטחה של העיר איזומיוטצו ביפן. בשיחתו עם ראש העיר, מר חרוחיקו איטו, שיתף אותו האחרון בזיכרון ילדות, על קבר מוזר שנשא אותיות משונות (עבריות) וסמל (מגן דוד) והיה מוקף בגדר.

בין התמונות במכון ז'בוטינסקי מצאתי את התמונה הבאה. ותהיתי, האם זה הקבר של החייל השבוי היהודי, וזו הגדר שביקשו להציב כדי לקיים גם ביפן הרחוקה, בתנאי שבי, את כללי הקבורה היהודיים?

לפי הבגדים ופוזיציית העמידה הייתי מהמרת שהשני משמאל, הוא טרומפלדור בן 24.

באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל

בארכיון הציוני המרכזי שמורים מכתבי תודה של חיילים רוסים בני לאומים שונים, אנאלפביתים, שבזכות בית הספר שטרומפלדור הקים, ספרי הלימוד שכתב, והשבויים האינטלקטואלים שגייס להוראה בנוסף אליו, למדו קרוא וכתוב. המכתבים מרגשים ומלמדים על הכבוד הרב שהשבויים רחשו לטרומפלדור, ועל הוקרת תודתם על כך שהעניק להם השכלה שפתחה בפניהם אפשרויות עבודה והשתכרות לאחר השחרור מהשבי.

בית הספר היה רק אחד המיזמים של טרומפלדור בתקופת השבי ביפן. הוא הקים מערכת שהוציאה עיתון ביידיש (והיה עורכו), תיאטרון, התאחדות יהודית (שכאמור הוא נבחר להיות יושב הראש שלה) ואיגוד ציוני שכיוון להכשרת לבבות לעלייה לארץ ישראל: "בני ציון משבויים ביאפאן" (כך במקור). טרומפלדור חיבר את תקנון הארגון ואת מטרתו הגדיר: "ראיית הציונות כהקמת המרכז היהודי הלאומי בפלשתינה במסגרת התחיה היהודית הכללית…". טרומפלדור הציב לארגון שתי מטרות, להעלות את התודעה העצמית, הלאומית והאנושית של היהודים, וכן להירתם להפצת ההשכלה בקרב השבויים היהודים.

חברי הארגון גייסו תרומות לגופים שונים וביניהם, לקרן הקיימת לישראל ולנטיעת יער לזכר הרצל. כמה פעמים חלפתי בכביש על פני יער חולדה, או עצרתי עם חברים ומשפחה לפרוש מחצלת לנוח בצל עציו, מבלי לדעת שלפני יותר ממאה ועשרים שנים חיילים יהודים במחנה שבויים ביפן אספו ממעט כספם כדי לנטוע עצים אלה.

לקריאה נוספת על תקופת השבי ביפן  מומלצים: ספרו של רותם קובנר על "המערכה הנשכחת" – מלחמת רוסיה עם יפן, מאמרו המרתק של בער-דב קוטלרמן בקובץ המאמרים תל-חי 1920-2020 בין היסטוריה לזיכרון (בעריכת יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין) בו נעזרתי רבות לתיאור תקופת השבי, ו"חיי יוסף טרומפלדור" מאת שולמית לסקוב.

תצלום מהשבי היפני, באדיבות האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

יפן, יוסף טרומפלדור עם חבריו – מערכת העתון 'דער יודישער לעבן' בשבי ב-טאקאיסי.  שני משמאל: דוד בילוצרקובסקי, באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל

לחץ להגדלה

אילן היוחסין הוא תוצר של הצלבת מספר מקורות: רישומים מהקהילה היהודית ברוסטוב שעל הדון (לידות, נישואין, פטירות), מכתבי משפחת טרומפלדור, וספר זיכרונות שכתבה סופיה מנדלין, הנכדה של שמואל האח הגדול של טרומפלדור, בו תיעדה את מה שהיה ידוע לה על בני המשפחה. לא בכל המקרים התאריכים היו ברורים, לעיתים מקורות סתרו בנתוניהם, ולכן בחלק מהמקרים מדובר בהערכה.

סופיה מנדלין תיארה בספר זיכרונותיה את בית משפחת טרומפלדור ברוסטוב. בתיעוד זה השתמשתי, ועליו אני אסירת תודה לסופיה מנדלין ז"ל, ולאירנה אלקסייבה, נינתה של האחות סופיה, שהעבירה לידי חומרים אלה, ותצלומי בניינים שיוסף טרומפלדור התגורר בהם בסנקט פטרבורג.

בספריה הלאומית שמורה תעודת הלידה של יוסף טרומפלדור (בשפה הרוסית). איך תעודה משנת 1896 הגיעה מרוסיה לארץ, ומשם לספריה הלאומית? על כך מספרת שולמית לסקוב במאמר שכתבה על "טרומפלדור מקים גדוד ברוסיה".

בשנת 1919 טרומפלדור יצא בשליחות 'החלוץ' אל ארץ ישראל. הוא שהה כמה חודשים בעיר מינסק, ולפני שעזב אותה, השאיר בידי הסופר והעסקן הציוני מיכל רבינוביץ מסמכים אישיים ואת מקטורן מדיו הבריטיים. הוא חשש, שבשל מלחמת האזרחים שהשתוללה ברוסיה, חפציו יגנבו ממנו. הוא קבע עם רבינוביץ, שעם עליית האחרון ארצה, הוא ימסור לו את חפציו היקרים שהשאיר אצלו למשמורת.

אלא שטרומפלדור נפל בקרב תל-חי (1920), ורבינוביץ עלה ארצה רק בשנת 1925. הוא הקים חנות ספרים גדולה בירושלים, שנהרסה בפיצוץ בשנת תש"ח. לאחר פטירתו, בנותיו מסרו לספריה הלאומית את החפצים שניצלו מהפיצוץ. אחד מהם, הוא תעודת הלידה של טרומפלדור.

על פי התעודה, יוסף טרומפלדור נולד בפיאטיגורסק, ב-29 בנובמבר (על-פי מכתב שכתב טרומפלדור לארוסתו תאריך לידתו חל ב-21 בנובמבר), התאריך 9 (ט') בטבת ציין את תאריך ברית המילה, פרטי ההורים צוינו כאב עוזר רוקח וולף טרומפלדור ואשתו פריידה, צוין כי היילוד נימול על ידי טוראי במילואים לייזר אוניקוביץ, והשם שניתן לו – יוסף.

על תעודת הלידה מופיעה ההערה, כי המנהלת העירונית של פיאטיגורסק מאשרת כי הרישום הנ"ל הינו נכון ותואם לרישום המקורי בספר הלידה היהודי, על אלו שנולדו בעיר פיאטיגורסק ב- 1880, וכי התעודה ניתנה למועמד לתפקיד הכיתתי וולף טרומפלדור בהתאם לבקשתו מ- 25 ליולי 1896. התעודה נחתמה ב-27 ליולי 1896, בעיר פיאטיגורסק, על ידי ראש העיר והמזכיר הראשי (תורגם על ידי יאנה דודלר).

באדיבות אוסף טרומפלדור,  הספרייה הלאומית

(לחץ להגדלה)

תאריך הלידה ה-21 בנובמבר הוא על-פי הלוח היוליאני שנהג ברוסיה הצארית. באותן שנים (1880) ההפרש בין הלוח היוליאני לגריגוריאני עמד על 12 יום (החל משנת 1900 עמד על 13 ימים). רוסיה שינתה את התיארוך הנוהג בה (מיוליאני) לגריגוריאני לאחר המהפכה הבולשביקית ובעיצומה של מלחמת האזרחים, ביום רביעי, ה-31 בינואר 1918. ביום המחרת, תושבי רוסיה קמו אל יום חמישי, שתאריכו קפץ ל-14 בפברואר 1918.

לכן, תאריך לידתו של יוסף טרומפלדור הוא ה-4 בדצמבר (ותודה למשה נחמני שהפנה את תשומת ליבי לכך ש'הפיגור' בתאריכים בשנת 1880 עמד על 12 ימים). תאריך הלידה העברי הוא, אם כן, ב' בטבת, פרשת "מקץ", המספר על מפגש יוסף המקראי עם אחיו. משה נחמני בספרו העלה את ההשערה, שיתכן שזו הסיבה שהורי יוסף טרומפלדור קראו לו בשם יוסף.

חוקרים וביוגרפים ניסו להתחקות אחר מקור השם טרומפלדור ולא באו לידי מסקנה ברורה. משה נחמני בספרו "טרומפלדור הגיבור הלאומי" העלה את ההשערה, כי שם המשפחה טרומפלדור הוצמד לוולדימיר (וולף), אבי יוסף, על ידי שלטונות הצבא הרוסי.

וולף גויס בכפייה לצבא הרוסי בהתאם לחוק שחוקק הצאר, ניקולאי הראשון, בשנת 1827, ואשר כפה על נערים (לעיתים ילדים) יהודים שירות של עשרים וחמש שנים בצבא הרוסי. על נערים אלה נאסר לדבר ביידיש, להתפלל, נכפה עליהם נתק ממשפחותיהם (הם הורשו לכתוב הביתה רק בשפה הרוסית ששני הצדדים לא שלטו בה), והוצעו להם הטבות רבות בתמורה להמרת דת. ילדים אלה שנחטפו לעבודות הצבא ונלקחו בכוח מביתם כונו קנטוניסטים. לפי החוקרים, יותר משלושים אלף יהודים המירו את דתם בעקבות גזירת הגיוס של הצאר ניקולאי.

וולף טרומפלדור לא נמנה על המומרים. למרות הניתוק ממשפחתו, עקירתו מפולין והעברתו לאזור הקווקז ברוסיה, הוא שמר על הקשר למסורת היהודית.

איך יודעים?

שמו נזכר בעיתון "כרמל" שנדפס בעיר וילנה, בסדרת כתבות שכתב יוסף יהודה טשרני על מסעותיו בקהילות היהודיות בקווקז ובאסיה המרכזית. באחת מכתבותיו (11.11.1862) מספר טשרני על אירוע חגיגי במבצר העיר דשלגר (קווקז):

"בחורף העבר [תרכ"ב] התאספו אנשי הצבא ילידי ווארשא ובראשם האברך היקר ר' אפרים פישל ליכטענשטיין ור' זאב וואלף טראמפעלדאר בן הרב ר' שמואל אשר מפארצעוו, העובדים שמה בצבא, והרימו תרומה מכספם לקנות להם ספר תורה חדש."

טשרני מספר, כי כשספר התורה הגיע מוורשה לידי השניים, הם פנו אל מפקד החיל וביקשו את אישורו לחגוג את חג שמחת תורה. בזכות פנייתם, מפקד החייל הורה לכל מפקדי הצבא להעניק ליהודים המשרתים בצבא חופשה בת שלושה ימים, לחוג את החג, ועל התזמורת הצבאית פקד לתקוע בחצוצרות.

תיאורו של טשרני לשיירה הססגונית שהלכה בעקבות ספר התורה החדש שהובא אל בית הכנסת, כשבעקבותיהם משתרך המון רב של נוצרים ומוסלמים, נכבדי צבא, לאור אבוקות שבידי הצועדים ונרות שהונחו בחלונות הבתים להאיר את הליל, הוא ציורי ומצית דמיון. השיירה עצרה בבית מפקד החיל שיצא לקבל את פני הבאים ביחד עם אשתו ובני ביתו, לקח את ספר התורה לידיו ונשק לו. הש"ץ בירך את הצאר הרוסי ובנו יורש העצר, והשיירה המשיכה אל בית הכנסת להכניס את ספר התורה לארון הקודש. האירוע החגיגי הסתיים בנשף בבית השוחט. כך, כתב טשרני, סיפר לו האיש הממלא את מקום הרב, ו"אמרתי אספר נא לאחי, למען ישמחו גם המה בכבוד אחיהם מרחוק (כ"ב באלול, תרכ"ב)."

 מה אפשר ללמוד מכתבה זו?

וולף טרומפלדור, למרות שנחטף לעבודות הצבא והיה קנטוניסט, שמר על יהדותו ועל הקשר למסורת היהודית. עוד אפשר ללמוד על עץ היוחסין, ועל כך ששם סבו של יוסף היה שמואל ושמקורו מהעיר פרצ'ב שבפולין. עובדה זו מתיישבת עם כך, שאחיו הבכור של יוסף נשא את השם שמואל, כלומר נקרא על שם סבו.

משה נחמני בספרו התחקה בעקבות רישומים, ספרים ופרסומים, בניסיון ללמוד על הקהילה היהודית בפרצ'ב, ומצא שבעיקרה הייתה קהילה חסידית. הוא הציע השערה לפיה, יוסף טרומפלדור הוא נכדו של רב חסידי בשם שמואל אֹשר (מבוטא כ- Osher), וכי שם המשפחה המקורי של וולף זאב טרומפלדור היה אֹשר.

לקריאה נוספת: משה נחמני בספרו הגיבור הלאומי מנתח באופן מרתק את הקשר החם והיוקד בין טרומפלדור למסורת היהודית; שולמית לסקוב במאמרה, טרומפלדור מקים גדוד ברוסיה, פורסם בעת-מול 1988 (5).

כן.

כך עולה ממכתב שכתב יוסף לארוסתו פירה (אסתר) רוזוב בו דיווח על הבשורה המרה שהגיעה (שמור בארכיון הציוני המרכזי, תורגם על ידי יאנה דודלר).

10.01.1917

פירה יקרה,

לצערי ניחשתי נכון, התחושה שלי הייתה נכונה.

אתמול בערב קיבלתי מכתב מאחי סמושה מרוסטוב, בו הוא ואשתו אניוטה מודיעים לי שאבי נפטר ב-4 ביולי 1915, זאת אומרת לפני שנה וחצי.

הם כותבים שבפתאומיות, בפעם השלישית, הוא הוכה בשיתוק, שלאחריו שכב ללא הכרה במשך יומיים, לא חזר לעצמו, ונפטר.

הם לא רצו להעציב אותי בידיעה הזאת כשהייתי בחזית [הכוונה לחזית גליפולי] ולכן לא כתבו לי לפני כן.

הזקן היקר שלי נפטר, ולא הייתי לידו כדי להקל עליו בדקותיו האחרונות.

אוסיה שלך.

על פי התעודות השמורות בספריה הלאומית – כן. תעודת רופא שיניים ניתנה לו מאוניברסיטת קזאן בשנת 1902 לאחר שעמד במבחנים בהצלחה, ודיפלומת עורך דין (ליהודי) בה החזיק היא מה-7 בנובמבר 1912 מאוניברסיטת סנקט-פטרבורג (מס' רישיון 33651).

דיפלומת עורך-דין מאוניברסיטת סנקט-פטרבורג, 1912, באדיבות אוסף טרומפלדור,  הספרייה הלאומית

יוסף טרומפלדור בימי לימודיו באוניברסיטה, סנקט פטרבורג, 1912, באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל

במהלך מלחמת רוסיה עם יפן (1904-1905) יוסף נפצע בידו השמאלית וחלקה נכרת. עם שחרורו מהצבא, בשל נכותו, לא יכול היה לעסוק בריפוי שיניים (הוא היה בעל דיפלומת רופא שיניים משנת 1902), והוא התמסר בהתלהבות ללימודים האקדמיים. לאחר כארבע שנים בשירות צבאי במלחמה ובמחנה שבויים הוא התענג על החיים הסטודנטיאליים בעיר הבירה סנקט פטרבורג שם למד בפקולטה למשפטים. בתעודת עורך הדין לא עשה שימוש רב, ולא עסק במקצוע באופן מסודר. עם סיום לימודיו הוא עלה לארץ ישראל להקים קומונה במגדל עם חבריו, עסק בחקלאות, שמירה ויישוב המולדת. בלילות למד לרקוד הורה והתאמץ ללמוד את השפה העברית.

בסרט הראשון על הארץ שצולם בשנת 1913 טרומפלדור מונצח כשהוא חורש בידו האחת את האדמה. ההשוואה לאלה שחורשים אחריו מלמדת שכוחו בידו האחת (כפי שמספרים עליו) באמת היה רב. שכמיה מכסה את צידו השמאלי, צד היד הקטועה.

**הסרט "חיי היהודים בארץ ישראל – 1913" נוצר במלאת לפתח תקוה 35 שנים, ביוזמת נח סוקולובסקי וחברת המזרח באודסה, לקראת הקונגרס הציוני ה-11 שנערך בשנת 1913 בווינה. הסרט שנעלם, התגלה בשנת 1997 בפריס ותוך שיתוף פעולה עם הארכיון הישראלי לסרטים ומידע שנאסף בארכיון הציוני, הסרט נערך ושוחזר מחדש ע"י יעקב גרוס מטעם סינמטק ירושלים ואריק לראוה בCNC בצרפת. הפרק על מגדל מציג מבט כללי על החווה ועל העבודה בשדות. מבט מיוחד על יוסף טרומפלדור וחבריו החורשים את התלם הראשון אחרי פסח תרע"ג – בחווה החקלאית מגדל מול חופי הכינרת.

בין ניירותיו טרומפלדור שמר גם את התעודה מבית הספר היסודי ברוסטוב. בתעודה נכתב, כי יוסף טרומפלדור, בן הדת היהודית, למד מ- 1891 ועד 1896 וסיים את חוק לימודיו במלואם (חמש מחלקות) בבית הספר העירוני שבעיר רוסטוב שעל הדון.

התנהגותו הייתה מצוינת.

בשפה הרוסית והכנסייתית-סלאבית הוא קיבל טוב (4), בחשבון, גיאומטריה, ידיעת הטבע ופיזיקה וגאוגרפיה היה – מצוין (5), בכתיבה תמה זכה לציון – טוב (4), ובשרטוט וציור – המקצוע החלש שלו – קיבל מספיק (3). מלבד זאת הוא למד זמרה והתעמלות, וכמקצוע נוסף השתלם ב'הנהלת חשבונות'. תעודת הסיום שלו היא מדרגה א'.

באדיבות אוסף טרומפלדור,  הספרייה הלאומית

כן, לפחות לפי חלק מהמכתבים שהשתמרו. הוא ייעץ לאחייניו מה לקרוא, עודד להתמיד בלמידה, הצחיק, והשיב ברצינות רבה לשאלות הפילוסופיות שהעלו. כך, למשל, כתב לאחייניתו רחיל (בתו של אחיו שמואל) כדי לעודדה, לאחר שהתלוננה (כנראה) על כך שדורה וליובה (אחיות יוסף) ניצחו אותה במשחק האגוזים של פסח. את מכתבו הוא חתם ב- 1,769,867 נשיקות:

רחיל החמודה!

תודה! כשאגיע שנינו יחדיו ננצח לא רק את דורה, אלא גם את ליובה, למרות שהיא לא אשמה בכלום.

אני מקווה שבלימודים את יותר מאושרת מאשר במשחק באגוזים. אני זוכר, ילדה חמודה, את התקוות שלנו על היכולות שלך, ומקווה בעתיד לשמוע עליך, כמו על סבתא-רבה המפורסמת שלך.

מנשק אותך 1,769,867 פעמים.

אוסיה, האוהב אותך.

רחיל (משמאל) לצד אחותה אולה, הבנות של האח שמואל, אחייניות יוסף טרומפלדור ארכיון פרט משפחת טרומפלדור באדיבות אירנה אלקסייבה, וסופיה מנדלין (ז"ל)

יוסף טרומפלדור והעלמה רוזוב האוחזת בזרועותיה את אחייניתה שרה מירוצ'קה, אלכסנדריה 1916, באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל

על פי עדויות מכריה, העלמה אסתר (פירה) רוזוב הייתה נעימת הליכות, נבונה, מסורה לעשייה ציבורית וחביבה מאוד. כמו יתר פליטי ארץ ישראל היא הגיעה לאלכסנדריה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה וגרה בעיר ביחד עם אחותה ובעלה. טרומפלדור חיפש מורה לשפה הצרפתית, המליצו לו על העלמה רוזוב, והשניים התיידדו.

בתכתובות המרובות ביניהם פירה שמרה על קשר ידידות ולא ראתה אותם מתאימים לזוגיות. במובנים רבים היא צדקה. רצונו של טרומפלדור לחיות בקומונה לא הלם את שאיפותיה לשוב לפתח תקווה שם התגורר אביה אליו הייתה קשורה, מה גם שפירה לא הייתה בטוחה שהיא מוכשרת פיסית לחיים ולעבודת החקלאות בקבוצה, בתנאי חום ומחייה קשים.

יוסף טרומפלדור והעלמה רוזוב לצידו (משמאל), רוזה יעקובסון (מימינו) ופנינה הורוביץ, אלכסנדריה 1916, באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל

יוסף מונה לתפקיד סגן מפקד הגדוד העברי הראשון וגויס לצבא הבריטי. הוא יצא לגליפולי באפריל 1915 עם הגעת כוחות מדינות ההסכמה לשם, ופיקד בפועל על גדוד התובלה היהודי שהוא הקים מאפס, אימן ופיקד על חייליו. באוגוסט 1915 הוא הגיע לביקור קצר באלכסנדריה ביחד עם לויטננט קולונל פטרסון במטרה לגייס מתנדבים נוספים. יומנו מאותם ימים לא תורגם, ובביוגרפיה, שולמית לסקוב מרמזת על תסכולו של יוסף ממערכת היחסים עם פירה.

ואכן, רשימותיו של טרומפלדור נוגות, נגועות בעלבון, על היחס החם-קר שפירה הפגינה כלפיו, ובמיוחד כשהבהירה לו, שהם לא זוג, ולא יוכלו להיות זוג בשל חוסר ההתאמה ביניהם. טרומפלדור התאכזב, הסכים עימה, והחליט בהתאם לכך להתרחק, אך לא לנתק קשר.

המרחק שנוצר, היותו בלתי נגיש, ואולי גם הרגש שהתעורר, הביא לשינוי ביחס פירה אליו, ובסיומה של אותה שהות באלכסנדריה טרומפלדור שב לחזית כשהוא ופירה מאורסים.

התכתובת הסדירה בין העלמה רוזוב לטרומפלדור משתרעת על פני השנים 1915-1919, אך תדירותה הולכת ופוחתת. בעוד מכתבי פירה נושאים להט אהבה שמתגבר באופן יציב, מכתבי טרומפלדור נעשים עניינים, אינפורמטיביים, כאח הכותב לאחותו בחיבה ומסירות.

עם הגיעו ארצה טרומפלדור נפגש עם ארוסתו. העלמה רוזוב שבה לארץ עוד לפניו, לאחר תבוסת התורכים ותום מלחמת העולם הראשונה. ככל הנראה, ביפו, בבית קרובים, הוא הודיע לה על ביטול האירוסים. על פי אגרת שהיא שלחה ליוסף, כנראה בסמוך למפגש שובר לב זה, פירה כותבת לו שהיא מבינה את רצונו להקדיש את חייו לעם היהודי ולהעדיף זאת על פני הקמת משפחה, והיא מאחלת לו בריאות והצלחה.

לראשונה מזה שנים, פירה אינה חותמת על האגרת "באהבה" או "מנשקת חזק", אלא – ב"ידידות, פירה".

לקריאה נוספת: הביוגרפיה שכתבה שולמית לסקוב, טרומפלדור – סיפור חייו.