עוגיות עצובות
זוכה תחרות הסיפור הקצר עיתון "הארץ", 2014.
חמש וחצי בבוקר והלילה עוד רובץ על מרכז "רסקו" כמו הרצל בלשכת התעסוקה. מסרב להיפרד. אני ממהרת במעלה הרחוב של שיכון ג', מעיפה מבטים לצדדים וזוקפת אוזניים שלא יצוץ לי שיכור מהחושך. אני חייבת לומר שהעובדה שחלפתי על פני הרצל, הבעל של ציונה, כשהוא נוחר בשנת שיכורים בגן לזכר הנופלים די מרגיעה אותי. כשהוא שותה הוא מסריח ולא רק מהפה, ואין לו מושג לאן הוא שולח ידיים. כדי לגייס אומץ מול צללי השיכונים שפוערים כניסותיהם כמו פיות קשישים נטולי שיניים, אני מזכירה לעצמי שפּהׁ אין זרים, ואם מישהו יניח עלי אצבע אבא שלי ישבור לו את הידיים והרגליים. אחר כך אני מחייכת לטמטום, כי המחשבה הזאת מרגיעה כמעט כמו להקיץ לצלילי אזעקה בידיעה שיש פורצים בבית.
כשאני מגיעה, ווֹרְקֶנֶשׁ כבר פתחה את דלת המאפייה של כהן ואני ממהרת אחריה פנימה, אנחנו מדליקות אורות ומחממות תנורים. שמחה עַמַר מתפרצת, צמידיה מקרקשים כשהיא מנשקת את המזוזה ואומרת לוורקנש: "תעמידי מים לתה", ובאותה נשימה פוקדת עלי: "הוצאת מהמקרר בצקים להתפחה?"
וורקנש מכינה לנו תה אתיופי שחור, חריף, ורוכנת מעל התבניות. ריח הל, ג'ינג'ר וציפורן מתבלים את האוויר. באצבעות שוקולד היא מורחת מאפי שמרים בביצה טרופה וצמותיה הדקות נעות אחורה־קדימה כשהחרוזים בקצותיהן נוקשים: קריק־קראק. אם תסתכלי עליה בחיים לא תגידי שיש לה בעל וילדים. בטח לא ילד בצבא. חייל בגבעתי בקורס קצינים.
לפני שהוא יצא לקורס הוא שירת בשטחים והיא מתה מדאגה. עכשיו היא רק גוססת.
"שפכת אחריו מים כשיצא מהבית? תשפכי ככה יחזור בעזרת־השם בשלום מהצבא", שמחה מורה לה ומהדקת בסיכות מטפחת־ראש כשהיא תוחבת פנימה שורשים לבנים של שערות מחלידות מחִינַה.
"אַ־מֵן!" ממלמלת וורקנש בכוונה רבה ונושאת עיניים לחות מעלה.
כשהמטפחת מניחה את דעת שמחה היא רוטנת: "כבר שש בבוקר ועוד לא באו! כל התבניות עלינו? אדון כהן יבוא, מה יגיד?" וורקנש ממהרת להנהן בהסכמה. היא הגיעה ברבע לשש. אני שותקת, מוציאה קמח ומצרכים לפי רשימה ומניחה על השולחן. האמת, אין לי כוח להשתתף בשיחות־בוקר האלה; אבל להקשיב, אין לי ברירה. סבטה ומזי תמיד מאחרות! תמיד. שמחה, שהיא הוותיקה מכולנו וגם הכי מבוגרת, מאיימת להגיד אותן לאדון כהן אבל בתכל'ס לא עושה כלום. היא אומרת לוורקנש שטוב שהעלו את האתיופים לארץ כי הם שקטים ולא תשמעי מהם מלה, אבל כשוורקנש לא במשמרת היא מתלוננת שהשכונות של האתיופים הן פשע וצרה צרורה. "ומה הפלא?" היא מסבירה: "הגברים בטלנים, הנשים מחליפות בעלים, והילדים מרססים על הקירות ומחטטים בפחים". אבל כששמחה רוצה למשוך כסף מהבנק, בלי להתבלבל היא הולכת ישר אל הבת של וורקנש שסיימה כמוני את תיכון מקיף אורט ועכשיו היא פקידה בבנק "מזרחי", ומבקשת בחיוך נוצץ משן זהב וכוונות טובות שתקבל אותה בלי תור. גם אני יכולה כמו שמחה להידחף ולהתקבל ראשונה באשנב, אבל פה אין לאן למהר, אפילו הזמן לא מצליח לברוח, אז אני מתבוננת ומחכה.
הבת של וורקנש בניגוד אלי למדה במגמה ריאלית וסיימה בהצטיינות, תמיד היה לה ראש למספרים, רק חבל שהצבע דופק לה את החיים. בשבוע שעבר כשחיכיתי בתור היא יצאה מאשנב הבנכל לשירותים ובדרך עצרה לשאול אותי מה נשמע. זה היה יפה מצידה כי בתיכון בקושי דיברנו. בדיוק נשפך קפה לאחד הלקוחות ואשתו אמרה לו לקרוא דחוף־דחוף למנקה. שתינו עמדנו לידו, אבל הוא פנה דווקא אל הבת של וורקנש ואמר לה: "מותק, תביאי מגב וסמרטוט ותנקי שאף אחד לא יחליק וייפצע".
הבת של וורקנש מילמלה: "שלא תקרא לי מותק", ומרוב כעס לא זזה ולא הסתכלה לי בעיניים. פתאום הבנתי לְמה וורקנש התכוונה כשאמרה פעם שהיא מפחדת שהילדים שלה יהפכו לישראלים. רציתי להגיד משהו חכם ולא ידעתי מה, אז נגעתי בידה ואמרתי: "אני שונאת שקוראים לי מותק, מיידלע וחמודה". ואל הבחור סיננתי: "אתה נראה כמו סחבה אז למה שלא תנקה בעצמך?"
הבת של וורקנש הבזיקה לעברי מבט וציחקקה, והלקוח נטול חוש ההומור אמר שיתלונן עליה בהנהלה, למרות שרק אני דיברתי. כשהבת של וורקנש שבה אל האשנב הוא הטיף לי על דרך ארץ וכבוד למבוגרים, וזה היה כמו לקבל הרצאה מעזר ויצמן על קידום נשים.
תִּיקתקתי וניפצתי בלוני בזוקה לעברו, אפילו שאני שונאת מסטיקים, רק כדי להביע עמדה.
שש וחצי ומזי וסבטה עוד לא באו. זה מטריף לשמחה את העצבים אז כדי להירגע היא קולעת צמות הדוקות ללחמניות וללחמים. אני, מה איכפת לי? עובדת בשקט, נותנת את השעות שלי וחוסכת כדי לטוס. לעוף מפה! הכי רחוק. שלא תשמעו עלי ולא תזכרו שבכלל הייתי.
בינתיים אני אופה עוגות.
ברבע לשבע סוף סוף סבטה נכנסת, על פניה משקפי שמש גדולים, ומזי בעקבותיה. מזי מתעלמת מאתנו, לובשת סינר פלסטיק ואוספת את שערותיה הצבועות. היא לא סופרת אף אחד. בעלה השתחרר לפני חודש ממעשיהו על התפרצויות וסמים ועכשיו היא מאחרת בבקרים, שזה מצחיק, כי כשהוא בכלא היא מתלוננת כמה קשה לה לטפל לבד בילדים אבל מגיעה בזמן.
שמחה מתה לנזוף בהן על האיחור, אבל כרגיל היא לא מחמיצה הזדמנות טובה להעיר לסבטה. בכל בוקר היא מציינת את האיפור, הצבע בשיער, ומודדת לסבטה את מפלס המחשוף כאילו שהיא הכנרת. סבטה תמיד מחייכת בעונג לפני שהיא מודה לה, מרוצה שאומרים שהיא מטופחת, ולא יודעת שבעיני שמחה גנדרנות וטיפוח נשי הן אֵם כל חטאת. בגלל זה הבנות והנכדות שלה מסתובבות מגיל שלוש בחצאיות שמטאטאות את "רסקו" ואת המדרכות, וחובשות כובע־עציץ עד העיניים שחס וחלילה לא יראו להן שערות. העיקר שיהיו צנועות. שמחה מצקצקת כשהיא פונה אל סבטה וגוערת: "מה זה פה, דִיזִינְגוֹב? פה לא בית קפה, פה עבודה! לְמַה משקפי שמש?!"
סבטה בולעת רוק ומסירה את המשקפיים, עינה השמאלית נפוחה ואני מוכנה להישבע שקשת־בענן עליה: כחול, אדום, ירוק, אפילו קצת צהוב בשוליים.
"השם ישמור!" קוראת שמחה, כף ידה עטויית הטבעות חובטת בחזהּ, והטרוניות והנזיפות שתיכננה ושיננה כשקלעה חלות מתנדפות בן רגע. וורקנש שעומדת לידה פוערת פה ועיניים. אני שותקת. מזי רק מעיפה מבט מהיר, מהדקת שפתיים, ומכניסה לקצב עוגיות קקאו שנפלטות מהמכשיר.
סבטה חשה צורך להסביר: "בעל בא אתמול בְּבַּית עושה סקנדל. צעקות וקללות, נוּ, רוצה כסף. אני אומרת: 'מי רוצה כסף הולך בעבודה'. לוקח בקבוק וודקה, שותה חמש מאות גרם, מרביץ אותי חזק". היא מצביעה על העין כמו עורך דין שמציג ראיה. "שכנים קוראים משטרה. שוטר בא, אומר: זה, תבואי מחר בבוקר בתחנה תתני תלונה". אצבעותיה ממוללות פיסת ממחטה.
"התלוננת עליו?" עיני וורקנש נפערות עוד, גבותיה מתרוממות, ואני תוהה עד להיכן יגיעו.
"בטח נתנה עליו תלונה!" מכריזה שמחה, "תכניס אותו לקלבּוּש!"
הבעת מבוכה עולה על פני סבטה והעין הנפוחה שלה מתרוממת כמו בלון ברוח. "איך היא התלוננה עליו אם היא פה?" אני מעירה בשקט אבל אף אחת לא מקשיבה.
"תתייעצי עם עורך דין", מציעה וורקנש.
"מה פתאום!" מזדעקת שמחה, "בשביל מה לזרוק כסף סתם?! לא חראם? מזי מבינה בחוקים יותר מעורכת דינית! כל שני וחמישי היא עם הבעל שלה בבתי משפט". מזי לא נראית מרוצה מהמחמאה, היא מסתכלת על סבטה במבט קצת עקום אבל מתרככת מול פניה הנפוחות. כולנו מביטות במזי בשקיקה וכשקמט נחרץ במצחה מרוב הרהורים אנחנו עוצרות נשימה. "יש שתי אפשרויות", מבהירה מזי בכובד ראש שלא יבייש שופט שלום, "אחד, את פותחת לו תיק במשטרה, בא שוטר עוצר אותו והוא מקבל העמדה לדין".
"מה זה 'העמדה לדין'?" מתפרצת וורקנש.
מזי מסתכלת עליה כמו על זה שלא יודע לשאול. "כתב אישום ובקשת מעצר", היא מבארת ושבה לסבטה, "בבית משפט התובעת תגיד שהוא מסוכן ועלול לרצוח אותך".
"איגור בחיים לא הורג אותי!" מתנגדת סבטה, "הוא ככה רק מהשתייה". שמחה מקללת מכל הלב את הוודקה, האלכוהול, והאִמְ־אמא של מי שהמציא אותם.
"זה לא חשוב אם הוא ירצח אותך", מפרשת מזי לאט, "אף אחד לא רוצה לקחת אחריות, בגלל זה התובעת תגיד שהוא מסוכן והשופט יעצור אותו".
"אבל אם הוא לא הורג אותי, למה לעצור?!" הפנים של סבטה סימן־שאלה, ולמרות שלא נעים לי לבהות באף הנפוח שלה, אני לא מצליחה להסיט ממנו מבט. הוא רחב וכחול והכפיל נפח. שמים גבס על אף שבור? נראה לי שלא.
"אם איגור עצור, מי משלם משכנתא?" רוצה סבטה לדעת, אך למזי אין תשובה, "יכול להיות שישחררו אותו", היא מעודדת אותה.
"הוא לא יחזור מהמעצר עם פרחים, זה בטוח", ממלמלת וורקנש, והעין השמאלית של סבטה רוטטת בחשש. מזי מכניסה תבניות של עוגיות קקאו לתנור ושמחה גוהרת על המיקסר כי אנחנו בפיגור ואדון כהן לא יהיה מרוצה. סבטה מחווירה, מרכיבה משקפי־שמש, וכשהן נוגעות בגשר־האף פניה מתכווצות מכאב. היא נוטלת כדור בצק שמרים ולשה באצבעותיה, מרדדת ומורחת שכבה עבה של קינמון מומס בסוכר. דמעות כבדות צונחות ומתערבבות במלית המתקתקה, נטמעות בבצק הריחני, ונמעכות תחת ידה.
"עוגיות עצובות יצאו לנו! עוגיות עצובות!" מקוננת שמחה וחוטפת מידיי סבטה את הבצק, יוצרת שבלולי קינמון, ודוחפת לתנור. סבטה ניצבת עם שאריות דבוקות לאצבעותיה, מביטה ברצפה ומושכת באף. מה אכפת לשמחה מהעוגיות? מה, היא אדון כהן? האצבעות של סבטה זקוקות לבצק. אבל גם לי לא אכפת, כי אחרת הייתי אומרת לסבטה שתעשה לעצמה טובה ותעיף את האיגור שלה לקיבינימט, ושלא תקשיב למזי שחצי חיים מחכה בחדר ההמתנה של מעשיהו כי הפעם בעלה באמת משתקם, וגם הייתי אומרת לוורקנש שתתבגר ותשחרר כבר כי הבן שלה לא תינוק! תיכף יהיה קצין.
אבל אני לא אומרת כלום כי אני עפה מפה. בהזדמנות הראשונה.
סבטה באמת נזקקת לבצק, כי כשאדון כהן נכנס הוא רואה אותה עומדת ולא עושה כלום. וכמה שאדון כהן נמוך וצנום, רבע עוף, שתי השערות שלו מזדקרות כשהוא צועק על סבטה. שמחה אומרת שהוא תמיד נטפל לסבטה בגלל שהוא אוהב "חרוצות", כלומר אותה. אני חושבת שהוא סתם שונא רוסים. שמחה חושבת שיש בעיה עם העולים החדשים, שזה מצחיק בהתחשב בזה שהיא עלתה בשנות החמישים מתוניס או מעירק או מאחת הארצות האלה.
סבטה פוכרת את אצבעותיה מול אדון כהן וקצת רועדת כי היא חייבת כך או כך את העבודה הזאת: כדי לממן וודקה לאיגור, או בשביל לכסות לבד את חובות המשכנתא.
כשאדון כהן שוטף אותה אנחנו שותקות. כשהוא מאיים לפטר אותה, אנחנו לשות, מקציפות ומפריחות ענני קמח. אני ממלאת כוסות בקקאו, שוברת ביצים ומפרידה צהוב מְלבן. צהוב־מְלבן. צהוב־מְלבן. צהוב־מְלבן. עד שהכל מתערבל בקערה: החום, הצהוב, הלבן, אפילו אצבעות הידיים.
"אדון כהן," אני שומעת את עצמי אומרת, "טעמת מהעוגיות?"
אדון כהן מביט בי, מופתע, אני חושבת שמאז ראיון העבודה הוא לא שמע את קולי. אני משפילה עפעפיים, מלכסנת מבט מתחת לריסים ומחייכת אליו כמו בפרסומת לשיניים. הוא נסוג לאחור, מבולבל, שולח מבט מהיר בסבטה ולפני שהוא שב ופותח עליה פה אני דוחפת לעברו עוגייה עצובה. אין לי מושג מה יוצא לי מהפה, אבל אדון כהן מתרצה ונוטל מידי את המאפה, שיניו נוקבות בבצק כשמבטו ננעץ בי. טעים לו. אני חושבת שזה רק הוגן שהדמעות של סבטה ישבו אצלו בבטן, וכשאני מצחקקת מהמחשבה עיניו הזעירות צונחות על החזה שלי וחונות שם. אז אני שואלת: "לארוז מאפים גם בשביל הגברת?" והופ! העיניים שלו מטפסות בחזרה.
אדון כהן מתרצה. מצמצם מבט לעבר סבטה ומבהיר שהוא נותן לה הזדמנות אחרונה! סבטה מהנהנת, כולה תודות ושבחים על כמה שהוא ואשתו אנשים טובים, ונחפזת לקחת קערה ליד כאילו שכל חייה חלמה על לישת בצק והקצפת חלבונים.
בחמש אני מסירה מעלי את הסינר ושוטפת טוב טוב ידיים. בדרך הביתה אני עוצרת כדי לנוח על הספסל באנדרטה לזכר הנופלים, אבל הרצל כבש, התנחל, ולא שוקל התנתקות. בקבוק הערק שרוקן בליל אמש או השכם בבוקר מתגלגל למגע קצה נעלי עד שנחבט באנדרטה מתחת לאותיות המנציחות את אברהם כהן שנפל ב"לבנון השנייה". אני זוכרת אותו אפילו שהייתי ילדה. לכל התנגד! אמרו שהיה מהפכן. בגיל שמונה עשרה התגייס לצבא ונשבע שרק בארון יחזירו אותו לכאן. מהאנדרטה צנחה האות ה', אולי נמסה בכבשן הבקעה, ועכשיו הוא תקוע פה כ"אברהם כ ן" עד בוא הגאולה.
הרצל נאנק בשנת שיכורים וזיעתו מַהבילה – צינת ליל העמק הקפיאה אותו, ושמש היום בישלה אותו אט אט כמו החמין בשבת. ציונה אשתו חולפת על פני וחובטת בגוף הישן כמו שמכים בשטיח להפריח אבק. הרצל קום. הרצל־קום. הֵרְצֵלְקוּם. אבל הרצל רק נאנח. חלון השיכון מולנו נפתח וסימי השכנה רוכנת החוצה וצופה בנו מעל חוטי כביסה עייפים, מקללת וטורקת תריסים. חמש דקות לוקח לה לעטות חלוק כחול על כותונת מפוספסת, לנעול נעלי בית, ולרדת לגינה. היא רועמת מעל הגוף שבספסל: "תתבייש לך הרצל, ככה לבייש את אשתך, לאיפה תגיע? בושה! בושה!" היא מטיפה בערבית ומקללת את הרצל, את אבי אביו ואת הבַּאפּוֹר דִי זַ'אבּוֹ, אבל "בושה" היא אומרת בעברית.
למשמע קולה, כמו לפקודה, נענים חושי הרצל: עפעפיו הכבדים מפלבלים אל האור, חושפים רשת קורים אדומה, אישונים מורחבים. מתכווצים. עפעפיו צונחים.
"בושה!" רועמת סימי, מסירה את נעל הבית מכף רגלה ולכל מלת "בושה" היא מצמידה חבטה. בראש. בגב. על הכתפיים. הרצל שולח ידיים תועות להגן על גופו וסוף סוף פוקח עיניים. אצבעותיו מעוררות בחילה, פרקיהן מעוקלים מגיל ועבודה קשה, ציפורניו עבות, צהובות מניקוטין ומושחרות בקצותיהן. סימי מעווה את אפה לנוכח הצחנה, מסייעת לציונה להקימו, ובצעדים מדודים הן מצעידות אותו לבית.
במקום הביתה אני סבה על עקבי ופוסעת למקום שבו הבתים נגמרים. הרי הגלבוע מביטים בי חכמים ושלווים. באמת שאי אפשר לכעוס עליהם. הם לא אשמים. בימים טובים הם נכנסים לי ללב דווקא בגלל שהם מקוללים. הם חזו בנפילת שאול ובניו ובניצחון הפלשתים, ושמעו את קינת דוד וקינת הערבים שנטשו את הכפרים. שמש הבקעה סוף סוף מואסת בתחביב התעללויותיה, מרככת קרניה, ועמודים מפוסלים, שערי הזמן, מקבלים את פני בשוק הרומאי העתיק שחורבותיו עומדות על תלן. רק העבר חי ופועם בעיר הזאת, מאובק ונצחי. אני מתיישבת ופותחת ספר, בוהה במלים אך לא קוראת, אוספת את רגלי אל חיקי, וצונחת אט־אט על הספסל להתכרבל כעובר. עץ זית מפותל וזקן מברך אותי לשלום, ענפיו קדים ושחים, ואני מחייכת אליו לפני שאני עוצמת לרגע עיניים.
"את בסדר?"
אני פוקחת עיניים מבולבלות. נראה שנרדמתי. בכף יד מצילה על עיני כדי לגלות שהבת של וורקנש מתנשאת מעלי ומביטה בי. אני מתיישבת מיד ומוחה זרזיף ריר מזווית פי. היא מתיישבת לידי, מניחה לצידה בלוק ציור ועפרונות רישום, ואנחנו שותקות במבוכה. מאז הסיפור בבנק לא נפגשנו.
"אמא אומרת שהבעל של סבטה היכה אותה".
אני מהנהנת ושותקת. שיפץ אותה. אין מה לומר.
"את חושבת שהיא תגיש תלונה?"
אני נדה בראשי בשלילה, וכדי לא לצאת שתקנית אני מוסיפה משיכת כתפיים.
גבות הבת של וורקנש משתחוות אחת בפני השנייה בתמיהה. "היא תכניס אותו הביתה אפילו שהוא פוצץ לה את הצורה?!"
מבטי תועה על פני שקים מלאים בחולות שכיסו עתיקות. "יש שקים שזקוקים לאגרוף", אני מסבירה ולאחר מחשבה היא מהנהנת. היא חכמה עם ציונים והכל, אז למה היא נשארת פה? נכון שהיא פקידה בבנק, אבל בְּחוֹר בבקעה, מקום שבו חושבים שאם היא אתיופית אז היא בטח המנקה.
הבת של וורקנש מיישרת את שיערה השחור, המוחלק, ואומרת בשלווה ש"מטומטמים יש בכל מקום". עם זה אני מסכימה. אני מצפה שהיא תשתעמם ותיקח לידה את הבלוק, אבל היא ממשיכה לשבת לצדי, לשתוק, ולהגניב מבט. בחור שבד קשור על ראשו להגן מלהט החמה משוחח בהתלהבות עם האחראי על החפירות הארכיאולוגיות. אני מזהה אותו מיד, הסטודנט לארכיאולוגיה מקיבוץ בית אלפא, במקום הזה אתה יכול להיות זר בקושי דקה. האחראי עוזב והסטודנט סב ומבחין בנו. מבטו ננעץ, אך לא בי, והוא מחייך. הבת של וורקנש מסמיקה ומשפילה עיניים.
"יצא לךְ לדבר אתו?"
היא נדה בראשה בשלילה, "על מה יש לנו לדבר? חוץ מזה, הוא מוצא חן בעיני מכדי שיצאו לי מלים מהשפתיים".
ההבנה מבזיקה בי. "את לא באמת מציירת".
חיוך מאיר את עיניה הנבונות והיא חושפת בפני בלוק ציור עליו שרבוטי מעוינים, מפוספסים, וקוביות.
"כמה זמן את צופה בו?"
היא מגלגלת עיניים ומגחכת במבוכה של מי שאינה מאמינה על עצמה. "שבועיים? שלושה?"
אני קמה ומנופפת לעברו בידי.
"השתגעת?! מה את עושה?" היא נחרדת, מושכת בכוח בשולי חולצתי לקטוע את מופע הבושה ובחוסר חן ישבני נחבט במושב. אני לוחשת לה, "אני לא מאוהבת בו", וכשהיא נאחזת בידי אני חשה בהלמות ליבה. הסטודנט מנגב את ידיו במטלית ומתקדם לעברנו. אני שואלת על החפירות באתר, ואחרי שלושה משפטים מהוססים וחיוך מבויש הוא פוצח בנאום על הרומאים, הקוליסאום ובתי המרחץ. הבת של וורקנש בולעת כל מלה, וכשאני מתרצת ש"מחכים לי בבית" היא מחייכת אלי חיוך שנוגע לי בבטן וזורה סומק בלחיי.
בדרך הביתה אני חולפת על פני "רסקו" וגן הנופלים. הרצל עומד על המרפסת, רחוץ ומסורק למשעי, רוכן ונשען עם ידיו על המעקה בעודו צופה בשיכון ג'. זקנו, שחור, בוהק בדמדומי הליל. לצידו ישובה ציונה אשתו שבשלווה מתרצה מפצחת גרעיני אבטיחים.
עיני הרצל נשואות למרחק, חוזות, ואין בהן ערפול שיכורים. כאילו כל מעשיו תחילתם בחלום. וכל מעלליו התפוגגו לחלום.
נימוקי השופטים
עוגיות עצובות" לוקח את הקוראים הרחק מהביצה התל אביבית אל גיבורות אחרות ואל מציאות שונה. המספרת, שעובדת במאפייה בבית שאן מרומזת, חולמת לברוח, אולי לעיר הגדולה. בינתיים היא משכימה לעבודה ומחכה עד שתוכל לעוף משם בהזדמנות הראשונה.
ואולם, בעת הקריאה בסיפור, שמתחיל עם שחר בזמן יציאתה לעבודה, ומסתיים בשעות הערב, מחלחלת ההרגשה שהיציאה הזאת ממעגל העבודה של בוקר ולילה – מהמעמד החברתי שלתוכו נולדים ובו לרוב גם מתים, ומהמקום שבו אפילו "הזמן לא מצליח לברוח" – היא משימה קשה, אולי אפילו בלתי אפשרית.
בסוף הסיפור פוגשת האופה הצעירה את הבת של אחת מחברותיה לעבודה. "היא חכמה עם ציונים והכל, אז למה היא נשארת פה? נכון שהיא פקידה בבנק, אבל בְּחוֹר בבקעה, מקום שבו חושבים שאם היא אתיופית אז היא בטח המנקה". ומחוץ לבועתה הקטנה? האם במקום אחר, שעליו היא מפנטזת, נעלמות הדעות הקדומות ואתן נגמרת האפליה? ומה יהיה עליה בעוד כמה שנים – האם תישאר לקלוע צמות ללחמניות או תגשים את חלומה.
הסיפור לא חף מסטריאוטיפים, שאולי מכוונים ואולי לא, אולם מלבד זאת הוא זרקור ריאליסטי על אנשים, במיוחד נשים, שלא תמיד מקבלים ומקבלות במה. לכאורה לא מדובר בסיפור פוליטי, אולם יש בו ניסיון לתאר ברכות תום וחלום ויום של מעמד, שלפעמים נשכח בספרות ובשירה, וקיים שם רק בגדר היה כלא היה.
יפתח אלוני, מרדכי גלילי, עדי ערמון
צפת, צילום: יאנה דודלר, Hamalphotography
ועל פשעים תכסה אהבה
זוכה תחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" 2015.
ארבעים יום קודם שנוצרה חנה בת שרה־רייזל יצאה בת קול ואמרה: בת פלוני זו לפלוני.
סערה פמליה של מעלה, למה ניתנה תמה זו לאיש־זה?
השיבה בת קול: פלוני־זה ראשו כתם פז ועיניו אפיקי־מים.
הזדעקו: ילדה זכה הורדתְ אל אוחז חרב שידיו יחמסו חיים בשדות קרב ומראות פוגרום נפשו ישחיתו!
קטרגו עליו: הלא מזווגין לאדם אישה לפי מעשיו! מבוגר ממנה ואמונתו אבדה, והיא ברה ואדוקה.
למה יישא־חן בעיניה?!
זה סוד דרך גבר בעלמה! לחשה בת קול ולא יספה.
נפלו פני המלאכים.
"חנה! חנה!"
"רבקה, למה את צועקת?!" רכנתי על המעקה אל החצר.
"אִידַה ילדה בשעה טובה."
"מזל טוב! מה נולד?"
"בן," היא השיבה בגאווה. דבורה השכנה יצאה לגזוזטרה והתעניינה: "ומה שלום התינוק?"
"יצא בשלום. רק כשסבתא גיטל לקחה לידיים הקים מהומת עולם!"
חייכתי, "אם סבתא גיטל היתה קבלת פניך בבואך לעולם גם את היית צועקת!"
לשמע הקולות הגיחה שיינה הרכלנית לחצר. "אִידַה ילדה?"
"ילדה בן בשעה טובה", אישרתי.
"ואיך הוא נראה?"
"קוף, בלי עין־הרע", השיבה דבורה.
"דומה לאמא!", נדה שיינה בראשה ודבורה מיהרה להודיע שתכין ליולדת מרציפן עבה, עד שמעיין חלב מתוק ייגר ממנה.
"דבורה, שמרי לי מהשאריות!", העליתי על פני הבעה מתוקה.
"בשביל מרציפן צריך להתחתן וללדת, חנה'לה", היא נופפה באצבעה.
"עוד לא נוצר המרציפן שכדאי להתחתן בשבילו!", קראתי. ודבורה הידקה את כיסוי ראשה לפני שנכנעה לצחוק, אבל אוזניי שיינה הזדקפו. "משוֹטטוּת בשדות לא יוצא שוּמְבָּעַל, חנה! ומה יש לך לחפש בבית העלמין?!"
"האנשים שם נחמדים, ושותקים".
שיינה ציקצקה, טיפסה במדרגות ולחרדתי באה אלינו. פני אמא נפלו כשראתה מי נכנסה. "צפת הורגת את החיים ומחייה מתים!", הכריזה שיינה, התיישבה ופרסה מהלייקעך. אמא נטלה נשימה עמוקה, תקפה בצק, וענני קמח נישאו אל אלומת אור שהסתננה בעד ריבועי זכוכית החלון.
"אסתר באה בצפת, סוף־סוף עולה לקבר־של־בעל, בוכה בהיסטריקה כאילו מת אתמול! מי ישמע, נקטף באיבו! ולא ריח הר הזיתים כבר יצא ממנו… אוי, הברכיים", נאנחה שיינה, "אף אחד לא יודע כמה אני סובלת! אמרתי לְשָאוּל, 'אין חכם כבעל ניסיון', ובעזרת השם יתברך בכאבים כאלה! ואמא שלו, מיום־חתונה רק שחור רואים ממנה, כאב בטן כל פעם ששאול צריך לעזור בְּבית. ככה, להכעיס! שהתולעים יחגגו אצלה חתונה בבטן ויזמינו קרובים ממטולה ועד הנגב… שרה־רייזל, הלייקעך יצא יבש, אבל לא צריך תה!"
אמא סימנה לי, החנקתי צחקוק כשמזגתי ושיינה לגמה לגימה קולנית, "ומה אסתר עושה כל היום אחרי שהורידה בעל לקבר? טופחת על הישבן וצועקת, 'בראבו!'. ילד מחתנת?! לא! ואיך תחתן צנון? קלוץ עם גוף של קיגל וכל הגלות יושבת לו על הפנים. אמרתי לה, 'אסתר'קה, בחמין ושידוכין לא מרבים בבדיקה!'". הלשון השמנונית של שיינה ליקקה את אצבעותיה שטבלו בריבת קליפות התפוזים. היא השתתקה. אמא נטלה נשימה עמוקה ואני נדרכתי. אם מחכים בסבלנות, גם אם לא, שיינה תמיד מגיעה אליך.
"את משכירה הקיץ חדר לקייטנים?"
אמא הנהנה.
"אומרים חייל וילדה".
אמא רידדה במרץ ואני חתכתי את הבצק לאטריות. החזה של שיינה נלחץ לשולחן והיא לחשה בקול: "שמואל־דגים שמע בַּפּוֹסְטַה, שאבא של החייל עזב את רוֹסְטוֹב לקאמין־קושירסקי, לאחותו, מתי אישה־שלו מתה בְּמחלה. באו בלחוביצים שחטו כולם! מאה עשרים יהודים בקבר אחד, והוא מחביא אחות קטנה בְּיער… חזר, ואין דוֹד ודודה! את האבא שחטו. ואחיות גדולות, החיות לא הותירו מהן דבר!"
"חנה, צאי לשחק!", קטעה אמא. ניגבתי ידי ויצאתי להסתתר במבואה האפלולית.
"…אחרי פוגרום חזר לרוסטוב, השאיר אחות יתומה־מסכנה אצל קרובים…"
"ומה רצית שיעשה?!", התרעמה אמא, "שְיגדל ילדה לבד?!"
"משרת בְּצבא אדום. יהודי! נלחם ומקבל עיטור דגל־אדום!"
"ומה רע בעיטור?"
"נוּ, ואיך קיבל?! ברצח והרג! בלי מצפון ופחד…", שיינה ירקה את המילים ועל פניה נסוכה הבעת תיעוב והנאה.
"שיינה!", רגזה אמא, "צריך לאפות כיכרות לחם וללכת לקוילען־פלאץ (כיכר הפחמים), אין לך מה לעשות?"
"את אישה בלי גבר עם ילדה בבית! מה עלה בדעתך להשכיר לרוסי?"
"יהודי!"
"חייל-רוסי!", רקקה שיינה, "בולשביק. מיץ שנוזל מפגרי דגים שהשתזפו בשמש… בלי משפחה. גדל אצל גויים!"
"נשפוט אותו על הפוגרום שהותירו יתום?!"
"צרה צרורה! הרי מה למד במלחמה הגדולה? משחקי קלפים, שתייה, והתמחות בְּצָ'צְ'קָ'לֶה, לא עלינו. ואַת כל היום בחנות! אחר כך מתפלאים שבנות ישראל יוצאות לדרך רעה…"
"אף מילה על חנה'לה!", התרתה אמא בקול חנוק. שיינה השיגה את התגובה לה קיוותה ומיהרה להוסיף: "חנה'לה תמימה, וילדה מפתים בממתק, או בכוח…"
"צריך לתלות סדינים!", קראה אמא ונטלה את גיגית הכבסים. שיינה הבינה את הרמז, זקפה חזהּ כתרנגול ויצאה.
בלילה כשטיילתי בכיכר החיילים שמעתי שהחייל עריק נמלט, ותחת מנורת הלוקס ליד המעין סופר, שאמו גויה והילדה ממזרה. "אמא שלי אומרת ששרה־רייזל מכניסה צרה צרורה הביתה", הודיעה פַנְיָה הבת של שיינה, "חייל מופקר וממזרה".
"אין בעד מה, פַנְיָה", השבתי בנועם.
"על מה?", עיניה הצטמצמו בחשד.
"לא הודית לנו על 'החייל המופקר'?", שאלתי בתמימות.
"אל תשתמשי במילים שאינך מבינה, תינוקת! אמך עוד תתחרט!". זקרה פַנְיָה את אפה המחודד והסתלקה. עיניהן המוטרדות של חברותיי נתלו בי.
"אל דאגה!", הרגעתי, "החייל לחם במלחמה הגדולה, ולפי חשבון פשוט הוא לפחות קשיש בן שלושים! אם ירדוף אחרי יסתכן בהתקף לב!". הגבהתי חגורתי, ניפחתי בטני ככרס וצעדתי ימין־שמאל: "זְדְרַסטְבוּיְתֵה! יָא גִינִירַאל־לֵיטִינַאנְט וְלַ־דִי־מִי־רוֹבִיץ!"
רבקה גררה אותי לשבת, "חנה, את לא ילדה! מתבוננים בך!", נזפה בי סמוקה.
פרצתי בצחוק, "לי לא אכפת. את מתלוננת כי מתבוננים בך!"
"איני יודעת איך את עושה זאת", היא מלמלה.
"עושה מה?"
"חיה כאילו אין דין וחשבון!"
"את חוששת משיינה הַמַצְּקֶת, שבוחשת ובולשת, כאילו שהיא הדין והדיין".
"היא גרועה מדיין!", קראה רבקה בלהט, "לא נדרשת לחוק או ראיה. אם יוציאו דיבתך רעה, איך תינשאי?"
"אין לי עניין בבחורים בצפת. למען האמת", חייכתי, "אין לי עניין בנישואין כלל. אני נוסעת ללמוד במדרשה למורות של 'המזרחי' בירושלים! הקיץ של תרפ"ט יהיה האחרון של ילדותי. הטוב בחיי!", שלחתי מבט חולמני בזוהר הכוכבים, אחד מהם נצנץ אלי באזהרה.
אבל אני לא ראיתי.
החייל מיכאל ולדימירוביץ' ואחייניתו התדפקו על דלת מעוננו בחודש מנחם־אב. ציפיתי לגוץ במדי כותפות ומדליות, שפם על שפתו העליונה וסיגריה תלויה על תחתונה, וכרס לתפארת. מה רבה היתה הפתעתי כשמעבר לדלת ניצב איש צעיר, רם ודק, מגבעת לראשו, וילדה הסתתרה מאחוריו בשמלה ושיער אסוף בסרט.
אָבִיתִי לבחון את עיני האיש שחזה באביו השחוט ובאחיותיו "שלא נותר מהן דבר", שקֶטֶל שדות הקרב עיטר את מדיו.
ולא העזתי.
בצעדים מדודים התאפקתי שלא לדלג ולא להביט מעלה, בידי כד פח ובו חלב הישר מהפרה הערבית, וליבי מרקד. שיינה הזהירה שהחייל משקיף מהגזוזטרה, מעשן כקטר, בעוד אני "מקפצת בחצר כעיזה ולא כנערה מצניעה לכת". אמי שילחה את שיינה באמתלה ש"יש כיכרות לאפות", ובלילה פרמה והאריכה את מכפלת חצאיותי בשלוש אצבעות.
שלג נבח עולז. טפטפתי חלב על כף ידי, כרעתי. הוא ליקק ובכפות רגליו השעירות הפילני צוהלת לרצפה. איני יודעת מדוע נשאתי עיני מעלה, מדוע פגשו עיני בעיני החייל, או מדוע דמם ליבי מלפעום והסתער במרץ. עיניו היו נעוצות בי בהבעה שלא ידעתי לפרשה והוא לא זע, פרט לעשן שהיתמר מהסיגריה. ישובה הייתי על מרצפות צפת העקלקלות כשעיני שבויות, שלג מלקק מעלי, שמלתי סתורה ומשוכה אל ירכי ואיני מסוגלת לזוע.
"חנה. חנה!", אמי יצאה נרגזת אל החצר. מיהרתי למשוך את השמלה ולכסות את רגלי. היא שלחה מבט רוגז למעלה ונזפה בשלג שנמלט מיילל אל פאתי החצר. סמוקה נשאתי מבטי אל הגזוזטרה. אך היא היתה ריקה.
בטרם חלפה שעה נשמעה נקישה והחייל ניצב בפתח. "אדון ולדימירוביץ. תיכנס", החוותה אמא בידה כי החייל הסיר כובעו ולא זע. עמד במטבח ובהה בתדהמה בשולחן העץ: תאנים ירקרקות וזהובות, סברס צהובים־כתומים, ענבות כתומות, הזַעֲרוּרֶס – פירות אדומים זעירים שהתברכה בהם צפת – והלחם, מאפה ידי אמי, שנמרח בשכבת חמאה עבה. הוא בלע רוקו למראה התות השחור העסיסי כיין.
"בבקשה, יתכבד האדון", כיבדה אמא בארוחתי ושלחה אותי לטגן חביתה חדשה. החייל לא התנגד. אמא ערמה על צלחתו לא מנה אחת, אלא שתיים! הוא לא מחא, הסב לשולחן, נגס בכוונה רבה ולעיסותיו מדודות: אחת שתיים שלוש ארבע, בליעה. עד מהרה התרוקנה הצלחת ובהקה. להצעה לתוספת סירב וחרש הסב מבט כָּמֵהַּ מהמזון. חשבתי: לנו במלחמה לפחות היה לחם דוּרה. קצצתי ירקות בגבי אליו, ואיני יודעת אם הביט בי, אך גבי בער ולחיי סמקו והירקות נקצצו ברעד ומבוכה.
"גברת שרה־רייזל", אמר וליבי רגש לשמע קולו, "אבקש רשות להעסיק את בתך כמטפלת לאחייניתי". מופתעת עצרתי נשימה, הסכין נדם אף הוא בעוד אמי התנגדה: "בתי צעירה והלשונות ירננו אם תהיה ביחידות עם האדון".
"לא ביחידות", תיקן החייל, "עם הילדה."
"ואיפה האמא?"
"אחותי אינה בין החיים".
"תנחומיי לאדון, אך לבתי אין ניסיון בטיפול בילדים".
"דווקא בחוסר ניסיון ובתמימות נעורים חפץ אני".
אמי נאלמה, פערה פיה ובהתה בו. סַבְתִּי ונעצתי בו אף אני מבט.
"הגברת שרה־רייזל", הוא לא הביט לעברי, "עם כל הכבוד, הילדה אינה זקוקה לחברת מבוגרים. קיוויתי שבתך תלמדה לדלג, לשחק במחבואים ובחמש אבנים. אני, לצערי, כבר איני יכול".
אם כך, החייל אכן צפה בי! בדיוק כמו ששיינה הרכלנית אמרה.
אמי התחבטה, אך הצורך בהכנסה נוספת הכריע. חדלתי מלהקשיב להם והפלגתי למחוזות דמיוני, דימיתי את החייל ניצב בעמדת קרב כשרובהו מונף, מאיץ בחייליו להסתער קדימה. האם העז מי מהם לסרב לפקודתו?
בלילה ליבי נותר ער בעוד אני ישנתי. שחר בא, נטלתי ידי וברכתי, שטפתי פנים במים מהקערה והתפללתי להצלחת מעשי. באצבעות רועדות קלעתי שערותי לצמה ודפקתי על דלת הקייטנים. ליבי הלם. הילדה פתחה. התכופפתי וברכתי: "שלום."
הביטה בי בעיניים גדולות ושתקה.
"בוקר טוב".
לשמע קולו זינקתי והזדקפתי. "בוקר טוב".
"לא הוצגנו כראוי. אני ולדימירוביץ מיכאל והגברת הצעירה היא לאה אחייניתי". קולו היה רשמי וחיתוך דיבורו כחייל. בהיתי בעיניו, אפורות כשמי חורף אוצרי סערה וכעבים סמיכים בפאתי רקיע.
"אני חנה שפירא", פלטתי במבוכה, הוא ציפה שאציג עצמי בעוד אני בהיתי בו כפתיה.
"אנה", הוא קד בראשו.
קימטתי גביני, "חנה".
"אנה".
"ח-נה", הדגמתי בפני האדון את הגיית האות, חכית ומתחככת, "החכמה תחייה…", ציטטתי מקהלת.
"אני יודע לבטא את האות ח'", הוא פטר אותי בקרירות ולהפתעתי ניסה להגותה כמוני. היא בקעה מפיו אוקראינית וגסה, כקוזק שחרבו שלופה, אך אני לא הקפדתי. חיוך ניצחון כמעט והתנוסס על שפתי כשהחייל וזיק בעיניו הורה:
"אנה, האכילי בבקשה את הילדה".
"לאה יקירה, תטעמי גבינה צפתית", שידלתי כאמי אך פי האחות נקפץ. החייל נטל מזלג וזמזם ברוסית שיר ילדים. קולו נאה. לאה פצתה פה ואכלה, הוא הביט בי בהכרת תודה ואני נמלאתי בגאווה עצומה, אף שדבר לא עשיתי. פיניתי כלים ושאבתי מים מהבור למלא גיגית, אך הוא נטלה מידי, פרם כפתור ראשון בחולצתו, בשרווליו, והפשילם. זרועותיו נחשפו.
התכוונתי להסיט מבט, אך הוא ננעץ בעור שנחשף. נשימתי מיהרה, "אדון ולדימירוביץ", השפלתי עיני, "האדון משלם לי לעשות מלאכות בית…"
"האדון משלם ללמד לאה להיות ילדה!", פסק ושיקע אמותיו בקצף־סבון, "לַמְדי אותה לשחק בחמש אבנים בחצר".
צִייַּתִּי. ותהיתי: כמה אנשים יש להרוג בשביל עיטור גבורה? אלא שהילדה לא למדה ואצלי צץ רעיון. תחבתי את אצבעותי לפי ושרקתי. "זה רק שלג", הרגעתי עת נחבאה מאחורי גבי להציץ, "צאי וראי". זרקתי מקל ושלג אץ ותפס, כמו ששלג יודע; אני השתובבתי, כמו שאני יודעת; והחייל על הגזוזטרה צפה בי כמו שהוא יודע. וכשהחלקתי שמלתי ואספתי שיערי שנפרע חייכו אלי שפתיו. הבטתי שוב והגזוזטרה היתה ריקה. הוא ניצב בכניסה, ובאור החמה ככתם פז נִדְמָה לי. ליבי ניתר והאיץ פעימה, שמחתי שאמא יצאה וששיינה איננה.
"אמרתי לשחק באבנים", הוא נזף.
בלעתי רוק ודיברתי בתקיפות כאמי, "לילדה טוב לשחק בחוץ עם בעלי חיים!"
"לילדה…", הוא גיחך אך נוכח עלבוני הרצין והסכים: "אכן, בחוץ טוב".
תנור הפחמים חיכה לי. יצקתי נפט והצתתי אש לבשל ארוחת צהריים. הסרתי את הסיר המבעבע והנחתי קומקום לתה לכל היום. זיעה ניגרה על פני. נאנחתי. דליי הפחמים התרוקנו. טיפסתי במדרגות מהמחסן, אוחזת בדלי ומתנדנדת, והחייל ניצב בפתח ורצה לומר. אלא שעל מפתן ביתנו עמדה פַנְיָה בשיער זהוב אסוף בסרט ושמלה נקייה. הסתרתי את אצבעותי וציפורני המושחרות מפחם מאחורי גבי, זרזיף דקיק זרם במורד חזי והשמלה דבקה לגופי, ובתנועה מהירה מחיתי בגב היד אגלי זיעה מעל השפה העליונה. הותרתי חתימת שפם.
פַנְיָה צייצה: "אדון ולדימירוביץ, אמא מזמינה את האדון לארוחת ערב".
בהיתי בה ופי נפער. שמועה חדשה נפוצה, שלחייל קצבה מהצבא האדום ודירה מרווחת בתל אביב. ליבי נפל. מדירת שיינה עלה ניחוח דגי כנרת מיטגנים, גם אני הייתי מבכרת דגים על פני אטריות וגבינה.
"הודי בשמי לאמך. אני סועד אצל הגברת שרה־רייזל", החייל קד ועיניו זהרו בקסם־אופל שאפילו פַנְיָה, שמנוסה בעפעופים, השפילה מבט והסתלקה. הוא פנה אלי, סקרן, "מה את מסתירה מאחורי הגב, אנה?"
הצמדתי ידי אל גבי.
"הראי לי".
באיטיות ובלא רצון הצגתי את אצבעותי וציפורני המושחרות ומבטי הצטער. הוא הביט בדלי המלא והריק ושאל: "כל זה את סוחבת לבד?!". וכשהנהנתי השתומם. נטל את הדלי וירד אל המחסן, מילא בפחמים ואני בעקבותיו. וכל העת שתק.
"אינךָ מרבה לדבר, אדון ולדימירוביץ", פלט פי. נשכתי שפתי, אני כזו עיזה־פזיזה, ולא מגונדרת כְּפַנְיָה!
"הוֹ, אני מדבר…", הוא מלמל ופניו קדרו. שפך לגיגית דלי מים מהבור והוסיף מים רותחים מהקומקום. "אנה, ראי", הציג את ידיו, "ידי שנינו מושחרות". חייכתי והוא טבל את קצה ממחטתו וקרב אלי. ליבי הלם, נשימתי עצרה, כשבד רטוב וחמים נגע רכות בשפתי העליונה ומחה פחם, עפעפיי נעצמו ושפתיי נפסקו בכמיהה, ובמטבח השתררה שתיקה מתוחה. פקחתי עיני ומצאתיו מקרצף ידיו ומתבונן בי מהורהר. לפתע שאל: "בערבים את מטיילת אל כיכר החיילים?"
הנהנתי.
"לבד?"
נדתי בשלילה.
"עם מי?"
"חברות".
"עם פַנְיָה?"
"לא עם פַנְיָה", הבהרתי, "ממנה אני נשמרת!". עיניו התרככו למבט מבודח וראשו נטה לאחור כשצחק. נמלאתי פליאה. את צחוקו טרם שמעתי. נצרתי את המראה והצליל כעדי בתיבת אוצרותיי.
בהיתי בפגר העוף ומבלי לסוב חשתי בו מאחורי גבי. "מה הבעיה, אנה?"
נאנחתי, "עלי למרוט נוצותיו ולבשלו לשבת".
"מותו מצער אותך".
הנהנתי ולחשתי, "זה ילדותי, אני יודעת".
הוא הביט בי ארוכות. "למרוט אפשר ללמוד, אבל לב רגיש ששמח בחיים, אנה, הוא נדיר". נטל סכין ומרט, עצר, הניחה בין אצבעותי, לרגע ידו ייצבה את ידי, ולימדני. מרטתי כמה משיכות ומיהרתי להשיבה אליו. נטלה ממני ואמר לי דברים ברוסית. ביקשתי שיתרגם.
"'רגע קסם אזכור עדיין, נשאתי עיני ושם היית, חזיון חולף כהרף־עין, כְּלִילַת־היופי הנדיר'. פושקין. איני יודע מדוע נזכרתי בשיר זה דווקא עכשיו…", ושלא להגביר את מבוכתי לא הביט בי. נזכרתי בי, ישובה על מרצפות צפת העקלקלות ורגלי חשופות לעיניו, ולחיי בערו. "אדון ולדימירוביץ…", מלמלתי.
מבטו ננעץ בי. "אנה, נדמה לי שלאחר שציטטתי בפניך מפושקין את יכולה לקרוא לי מיכאל".
"לא יהיה זה נאה, האדון מעסיקי!"
"את מפוטרת", הוא חייך.
"אדון ולדימירוביץ, מיהם הבלחוביצים?"
הסכין שבידו עצרה. חיוכו קפא והבעת פניו אמרה ששוב שאלתי שאלה שאין שואלים. "שליחי המוות של השטן. גנרל בלחוביץ", הוא סינן לאחר שתיקה ארוכה והסכין שבה למרוט בכוח את הנוצות משורשן.
צמרמורת אחזה בגבי. "האם הכירו הפורעים את… הקורבנות?"
"לא. אבל גם אם הכירו לא שינה למרצחים הדבר".
"כאן הערבים גרים עמנו בשכנות", אמרתי בבטחה, "ומה שקרה שם לא יקרה פה! אנו קונים מהם בשוק והם מאתנו, ובצאת פסח הם עולים אלינו כשבידיהם סֵנִיות עמוסות כל־טוב…"
"שְניים לא יישבו על כיסא אחד".
"מה אתה אומר?!", קראתי, "שהערבים מסוגלים לפרוע בנו? בשכניהם?!"
"אני אומר שְתישַמרו".
נטלתי מידיו את העוף, ביתרתיו, הכשרתיו ובישלתי מרק.
"מה את מקריאה, אנה?"
"'ספר הדברים' של חיים נחמן ביאליק. שמעת עליו?"
"על הספר, או המשורר?", ארשת פניו היתה חתומה ברצינות תהומית אך זוויות פיו התקמרו בשעשוע.
"הספר!", מי לא שמע על משוררנו הלאומי?!
הוא נד בראשו, "חדש?"
"מתרפ"ב", הושבתי את לאה על ברכיי וביקשתי, "ספרי לדודך מה השיר האהוב עליך".
"הסנאי!"
"שיר מצחיק?", הוא רכן אליה אך לא נגע.
לאה מחאה כף, "ישב על ענף לאכול אגוז. ופַּף! ויעף חץ, נפל הסנאי מהעץ, ובא עליו קץ!"
המום הוא נשען לאחור בכיסאו, "זה שיר ילדים?!"
הנהנתי.
"מה עלה בדעתו של משוררנו הלאומי? אין די הרג שחייבים גם לשיר אותו לילדים?!"
"פַּף, ובא עליו קץ!", צחקה לאה.
הוא החליף נושא, "אולי תלמדי אותה לשחק באבנים?"
"ניסינו, אבל האבנים חומקות לה מהאצבעות".
"התאמני ותצליחי!", הוא הורה ללאה בטון של מפקד לחייליו.
"ומנין לך לדעת?", גיחכתי.
"אנה, את מפקפקת ביכולותי?!". מבטינו קראו תיגר, אישון על אישון, נראה מי ייכנע ראשון. צחקתי, "אדרבא, היהירות תמיד מוזמנת להוכיח".
יצאנו לגזוזטרה. הוא שפשף את כפות ידיו ונטל את האבנים, השליך ותפס, עד שכולן ריחפו באוויר וצנחו הישר אל אצבעותיו. הבטתי בו מופתעת. הוא רכן אל אוזן אחייניתו וכשעיניו נעוצות בי לחש: "מה תאמרי, לאה? אנה חבה לי התנצלות?"
אדמתי, "אני מתנצלת".
"אַה! אַה!", הוא נד בראשו, "התנצלות מלאה".
גלגלתי עיניים, "אני מתנצלת שהטלתי ספק".
"ספק במה?"
"ביהירותךָ?", ניסיתי בטון תמים.
"את מתנצלת שזלזלת ביכולותי, שקראת לי יהיר, או שלגלגת על החֵית שלי?"
"החטא שלך?!"
"ההתנצלות התקבלה".
"תודה. לא ידעתי שבצבא האדום מלמדים לשחק בחמש אבנים. אמור לי, המדריכה היתה ילדה בצמות בת שש או שבע?"
חיוכו הצטמצם, "דברים רבים למדתי בצבא, אנה, זה לא אחד מהם".
היה עלי לשתוק ובכל זאת שאלתי: "מי לימד אותך?"
ועוד בטרם השיב ידעתי. ההבעה בעיניו אמרה. ישבנו דמומים, ואת תוגתו שזרמה אלי כבאפיקי מים קיבלתי. מֵתַיו ישבו עמנו על גזוזטרת ביתי אבל אני לא יראתי. בזהירות כיסיתי ידו בידי, ורק צליל נפילת האבנים מבין אצבעות לאה נקב את הדממה.
Cottonbro, pexels.com
נימוקי השופטים
"ועל כל פשעים תכסה אהבה" הוא סיפור בשל ומהוקצע מכל בחינה: לשונו, תפישת המבנה שלו ויכולת התיאור המוצגת בו. גם נוף הסיפור אינו שכיח וחורג מן התבניות השחוקות המוכרות לקורא העכשווי: זירת ההתרחשות היא צפת המושלגת בימים שבין שתי מלחמות העולם — אחרי "המלחמה הגדולה" ולפני "הקיץ של תרפ"ט", שהמספרת, חנה בת שרה־רייזל, סבורה כי יהיה הקיץ האחרון של ילדותה ו"הטוב בחייה".
מאורעות תרפ"ט, שהתרחשו באותו קיץ, הן הצל המרחף מעל לסיפור הפשוט המוצג לפנינו, סיפור שבו משהו בנוף עצמו, ובייחוד בשלג (שהתנהגותו "כלבית"; השלג "נובח עולז" ו"נמלט מיילל אל פאתי החצר"), ואפילו בלשון הדמויות עצמה, רומז על סכנה ממשמשת ובאה.
לצד ההקבלה הברורה המוצגת בסיפור בין "שליחי המוות של השטן", הבלחוביצים, ל"ערבים הגרים עמנו בשכנות" ובקרוב "ישחקו באבנים", ייתכן שמוצגת ברקע הסיפור הקבלה נוספת בין פגישתם של חנה, החייל מיכאל ולדימירוביץ' ואחייניתו ובין פגישתו של ביאליק עם תום זידמן פרויד, אחייניתו של זיגמונד פרויד — מפגש שהביא לעולם, בין השאר, את "ספר הדברים" לביאליק, המוזכר בסיפור זה.
נימתו של "ספר הדברים" — שירי ילדים שאינם שירי ילדים — היא גם נימתו של "ועל כל פשעים תכסה אהבה", ועמדה זו של המספרת מעוררת תהיות רבות השבות אל הקונפליקט הלא פתור, הנצחי, של משחק שנהפך למציאות אלימה.
השופטים: פרופסור אברהם בלבן הוא חוקר ספרות, סופר, משורר והיה פרופסור לספרות עברית חדשה באוניברסיטת פלורידה ;ד"ר תאופיק דעאדלה הוא חוקר ומרצה לאמנות האסלאם באוניברסיטה העברית בירושלים; ד"ר אורי הולנדר הוא משורר, מתרגם, מבקר וחוקר ספרות, ומשמש כיום כמנהל משכן האמנים בהרצליה.
על משכבי בלילות ביקשתי
זוכה "ציון לשבח" תחרות הסיפור הקצר של הוצאת "כנרת -זמורה-דביר והעיתון "מקור ראשון", פורסם בעיתון ב-27 באוקטובר 2017
לונדון, 1916
בית משפחת לבונטין נמלא בתכונה. מרתה, סוכנת-הבית, חלפה כרוח סערה ואֶמַה עצרה אותה וחקרה. "ציוניסט חשוב מגיע לארוחת-ערב, מיס אֶמַה", השיבה מרתה והעיפה מבט לוודא שגבירת הבית אינה בטווח שמיעה, "קפיטן בצבא ורווק."
"מרתה," פנתה אמה בקול משדל, "שני בבקשה את סידורי-ההושבה והושיבי אותי קרוב לדלת."
"לא הפעם, מיס. אביך קבע את הסידור."
"והיכן אבי?"
"בחדר-העבודה דן בפרטי התפריט עם מיסטר ז'בוטינסקי." סקרנות נעורה בעלמה ובצעד נמרץ פסעה אל חדר-העבודה של אביה, נקשה ופתחה את הדלת. "אלוהים אדירים", היא קראה, "אתם אכן דנים בתפריט!"
אביה הרים ידו להסותה, פנה אל אורחו ושאלו ברצינות תהומית: "ואם רק עבור הקפיטן נחתוך את הצלי לפיסות קטנות?"
"עבורו בלבד לא כדאי," השיב ז'בוטינסקי בכובד-ראש. "מספרים שאחד ממכרי הקפיטן ראהו כותב מכתב בידו האחת ומהדק את הדף לשולחן באמצעות אבן. רצה להזיז האבן והתקשה, שכן אותה יד גם אחזה בעט. הבחור הטוב אץ לסייע לו וזכה ממנו לקיתונות רותחין. ובן-גוריון מספר שבקושטא נדברו לבקר במסגד האגיה-סופיה אולם ברגע האחרון הקפיטן ביטל את השתתפותו משנודע לו שחובה לחלוץ נעליים בכניסה. הוא היה נעול במגפיים שלחליצתם דרושות שתי ידיים ולסיוע בן-גוריון או אדם אחר לא הסכים."
"מדוע לאיש רק יד אחת?" תמהה אמה.
"משום שבפּוֹרְט אַרְתּוּר פגז יפני חָמַד את השנייה," השיב ז'בוטינסקי.
"אורֶה לטבחית לחתוך את צלי הבשר לפיסות קטנות. אבל אמור לי, אבי, מי האורח?" שאלה אמה בסקרנות.
"מיסטר יוסף טְרוּמְפֶּלְדּוֹר." הכריז האב.
"קפיטן טרומפלדור." הדגיש ז'בוטינסקי.
אמה קימטה את גביניה, "לפי השם, רוסי; ולפי ה"קפיטן", לא עוד יהודי שלונדון טובה לו כל עוד אחרים מגנים עליה."
"הקפיטן ממעט לדבר אנגלית," אמר האב לבתו, "והיות ואת מטיבה לשמוע רוסית תשבי לצדו ותארחי לו חברה."
אֶמַה עיוותה את פניה, "הנה מדוע אין ברכה בלמדנות, מיסטר ז'בוטינסקי. בכל ארוחה אליה מוזמנים ציונים-טרחניים אני נאלצת לשעשעם בידיעותיי בשפה." גבת ז'בוטינסקי הזדקרה והעלמה קדה בחינניות, "מבלי להעליב את האדון, כמובן."
"כמובן!" חייך ז'בוטינסקי ברוח טובה.
"מיסטר ז'בוטינסקי, אני תולה בך את תקוותי שכן מהורי לא אשמע אמת. האם זו מזימת שידוכין?"
"תנוח דעתך, מיס אמה, הקפיטן מאורס," מיהר ז'בוטינסקי להרגיע. "למרות שאיני מבין גבר המושך את אירוסיו למעלה משנה ולא נישא…"
אדון לבונטין נאנח. "המלחמה טרפה תכניות של צעירים רבים—"
"הקפיטן שלך חסיד בדומה למהגרים הרוסים?" קטעה אמה את אביה והתעלמה ממבטו.
"טרומפלדור חסיד?!" פרץ ז'בוטינסקי בצחוק, "כשתראי את האדון תביני מדוע אני צוחק. לגבי חיצוניות, אין מה לומר, הקפיטן טוב למראה-עיניים. לגבי "הפנימיות" רק אומר שהוא מהמשכילים-של-פעם, טרחנים בספרות הרוסית הבקיאים בחיבורים כמו פּוֹטֶבּניָה, ועם זאת איני יודע אם במושגנו היהודיים ייקרא "פיקח". כל סממני תבלין, מיני כרפס ומרור וחרוסת בתרכובת של ספקנות וערמה, והכישרון הבלתי-נלאה לעקוף כל קו ישר, מסממני המוח-היהודי, אין בו כלל. אבל יכולת להבחין בין עיקר לטפל יש למכביר. באלכסנדריה באתי לעניינו ברעיון של הקמת גדוד עברי, הקשיב להצעתי בשתיקה, דרש יום לחשוב בדבר ולמחרת השיב "כן".
"איני מבינה כיצד חייל רוסי הועלה לדרגת קפיטן בצבא הוד מלכותו."
"הקפיטן היה קצין רוסי!" תיקן האב את בתו.
אמה הטתה ראשה בתמיהה, "אבל ברוסיה יהודים אינם מורשים לשאת בדרגות קצונה אלא אם המירו את דתם!"
ז'בוטינסקי שיותר משאהב לשמוע סיפורים נהנה לספרם רכן קדימה: "בתחילת דרכו היה הקפיטן אונטר-אופיצר, אך לאחר מעשי גבורה יוצאים-מן-הכלל במלחמת יפן-רוסיה, באישור הרשויות העליונות בפטרבורג הוענק רישיון לקדמו לדרגת קצין. הצארינה בכבודה ובעצמה, בנוכחות הצאר, ענדה לו דרגת פראפורשצ'יק יחד עם ארבעה אותות הצטיינות של צלבי גאורגי, מדליית גיאורגי ושעון זהב. בכל רוסיה יש אולי ארבעה אנשים הנושאים אותות כאלה."
"ואפשר לנחש שהקפיטן מצחצח אותותיו השכם והערב ועונדם גם על חלוקו?" הקניטה העלמה.
"לא, מיס אמה! את שופטת בחומרה את האדם הלא נכון," צחק ז'בוטינסקי. "פעם הכרחנו את המסכן ללבוש מדים ולענוד את אותות הגבורה לצורך פגישה עם מאַקסוֶול, מפקד הצבאות הבריטיים במצרים. רק בעבור צִיוֹן והגדוד העברי הוא הסכים אולם על פניו עלתה הבעת עינוי גמורה. זה היה מחזה!"
"תתבייש, ז'בוטינסקי, שהתענגת כל-כך!" ועיני העלמה נפערו כשנזכרה ברכילות ששמעה, "האם הגדוד העברי המהולל עליו אתם מדברים הוא בּאַטאַליוֹן החמורים והקפיטן מפקדו?!"
ז'בוטינסקי הרצין. "אתם היהודים האנגלים לועגים ל"בּאַטאַליוֹן-החמורים", אבל הגדוד העברי מאלכסנדריה פתח בפני את דלתות משרדי הווייטהוֹל. כתבו עליו לרוזן בֶּנקֶנדוֹרף, הציר הרוסי בלונדון, ונאַבּוֹקוֹב סידר לי ראיונות עם שרים, וכל זה משום שטרומפלדור ושש מאות נהגי-הפרדות שלו בילו תחת אש בְּגַלִיפּוֹלי."
"בילו תחת אש?!" מלמלה אמה ועיניה אדמו.
ז'בוטינסקי נשך את שפתו. "אני מצטער, יקירה! מה עלה בדעתי?!" אולם אמה נדה בראשה ויצאה מהחדר. אביה עקב אחריה במבט קודר, "תיכף יחלפו חמישה חודשים מאז שארוסהּ נהרג בקרבות על הסום והיא מסרבת להשלים עם רוע-הגזרה." הוא נאנח, וז'בוטינסקי המתין פרק זמן נאות לפני ששב ושטח בפני אדון לבונטין את בקשותיו למען הרעיון הציוני.
אֶמה פתחה את דלת הטרקלין ולא החמיצה את מבט הביקורת של אמה על כך שהיא עדיין בבגדי עבודתה, מדי אחות, שמלה לבנה וסרט הצלב האדום על זרועה. אביה הציגה בפני האורח. היא סקרה במבט מהיר את הקפיטן, קומה בינונית, כתפיים רחבות, פנים רבועות, סנטר תקיף. שיער בגוון קליפת אגוז מסופר ומסורק לאחור. שפתיו דקות וחיוורות. ארשת פניו רצינית ורק בעיניו האפורות שהביטו בה במבט חד, הבליחה פתיעה, כשבניגוד לאחיותיה שקדו היא לחצה את ידו בלחיצה איתנה.
"בתי אישה-מודרנית בעלת דעות רבולוציוניות, אבל ציונית נלהבת," התנצל אביה.
"אם סירוב להסוות מוח חושב פרושו שאני 'אישה-מודרנית', אבא יקר, אני מודה באשמה. על ציונית נלהבת אפשר להתווכח," השיבה אמה ברוסית לטובת האורח.
עיני הקפיטן אורו למשמע שפת אמו והוא פנה אל אדון לבונטין, "אני מצדד בשוויון-זכויות לנשים ומקווה לראות גם חברות בין חברי הפרלמנט היהודי בארץ-ישראל. אולי מיס אמה תיקח על עצמה להיות החברה הראשונה ובכך תהרוג שני ארנבים בירייה אחת."
"למען השם, מיסטר טרומפלדור, אל תעודד אותה! אלוהים עדי שהיא לא זקוקה לעידוד," פלטה גבירת הבית והזמינה את הנוכחים אל חדר-האוכל.
האש באח השמיעה פצפוץ נעים וריח מעושן פשט בחדר. ז'בוטינסקי כהרגלו שעשע את הסועדים בתיאורי מפגשיו עם הנוער היהודי-אנגלי וניסיונותיו להלהיבם להתגייס לגדוד עברי. "נוער האיסט אנד ווייטשׁפּל ממשיך ליהנות ממנעמי-החיים כאילו שאין מלחמה עולמית ובני גילו, האנגלים, נלחמים ומקריבים את חייהם למען אנגליה. באמריקה היהודים ציונים וגאים בארצם, בפריז פאסיביים אבל אסירי-תודה לצרפת. פה, פגשתי רק אדישות! יהודי פיקח מתושבי ווייטשׁפּל אמר לי: אינך מבין את נשמת ווייטשׁפּל. אנחנו איננו יהודים; איננו אנגלים; גם בני-אדם איננו. אנו חייטים!" וראשי הציבור, סוקולוב, צ'לינוב ואחד-העם, מתנגדים לתכנית גדוד-עברי."
המבט של אמה תעה ונתקל באביה שרמז לה למלא את תפקידה כמארחת. היא הידקה את לסתותיה ובכל זאת הספיגה את קצות שפתיה במפית בטרם פנתה אל הקפיטן ברוסית: "קפיטן טרומפלדור, איך התרשמת מקציננו האנגלים?"
הקפיטן סב לעברה ומבטו, כך נדמה לה, לגלג. "מצאתי, שלא לפי טעמי, שהקצינים האנגלים חובבים ענשי-מלקות וחריצת פסים אדומים בגב הערום. אבל חוץ מ"חיסרון-קטן" זה, אין מה לומר, הם עם נקי ומסודר. במחנות הצרפתים מתגוללות קופסות ריקות של ריבּה ובשר משוּמר, עצמות, וחתיכות גבינה; במחנות האנגלים, היגיינה!" הוא פנה אל ז'בוטינסקי, "אולם כפי שהבהרתי אני מתנגד לגיוס יהודים להום דִיפֵנְס האנגלי. יש בכך משום עלבון לנו."
אמה פלטה בחדות: "אדוני סבור שלחימה בצבא הוד-מלכותו למען ההום דיפנס היא עלבון ליהודים?!"
טרומפלדור שלא ידע שארוס העלמה נפל למען אותו הום דיפנס השיב בנחרצות האופיינית לו: "אכן עלבון! כשיהודים נלחמים, ולא בגדוד עברי, הרי שכל גילוי גבורה נתפס כהישג אישי ולא לאומי. אני עזבתי משרה ופנסיה צבאית נוחה ובאתי לארץ-ישראל, למגדל ולדגניה, באומרי לעצמי אם לא נקום ונעשה מעשה מדינה לא תהיה לנו. ואיך נוכל לדרוש מאומות העולם להכיר בזכותנו על מולדת בהעדר יכולת מינימלית להגן עליה?!" הוא לגם מהיין ושביעות-הרצון והחשיבות העצמית שנדפו ממנו הכעיסו אותה.
"אמה שלנו התכוונה לנסוע לארץ-ישראל. אמה יקירה, האם רבקה חברתך לא התיישבה בדגניה?" ניסתה האם לפוגג את הזעם שזרה סומק בלחיי בתה.
"מדוע העלמה לא נסעה לארץ-ישראל?" חקר הקפיטן.
"נסיבות-החיים," פלטה מבלי להביט בו.
"יחד עם הדיבור צריך לבוא מעשה!" קרא הקפיטן בלהט בנושא הקרוב לליבו ופנה אל הנוכחים. "זוהי צרתנו, שאצלנו, היהודים, אנו מתלהבים לרגע ומתקררים מיד. אין כוח-התמדה, אין רצון עקשני!" והוא פנה אל העלמה ופקד: "אסור להיכנע לנסיבות החיים!"
שתיקה מביכה נפלה על יושבי החדר לפני שהשיחה שבה והתעוררה. ז'בוטינסקי פורר פיסת לחם בחשבו שיוסף ידידו שוכח שאינו עוד מפקד בשדה-קרב ושעסקנים יש לשדל ולא לנגח. אדם מגוחך! חשבה אמה, נשאה אליו עיניים יוקדות ושאלה בקול חד: "קפיטן טרומפלדור, נדמה לי שהגדרת את עצמך כסוציאליסט וקומוניסט?" מבטי הנוכחים ננעצו בה והשיחות גוועו.
"אכן כן," השיב הקפיטן בלב שלם, "אני ציוני וקומוניסט ולפיכך מתנגד לכל שעבוד של אדם מול אדון."
"ויחד עם זאת, כקצין בשדה-הקרב היית אדון ושימש אותך משרת-אישי?" היא זקפה גבתה בשאלה. היא לא טעתה. ובטרם ישיב פנתה אל הנוכחים, "אבל בל נשפוט את הקפיטן לחומרה, הלא אלה נסיבות המלחמה." ושבה אליו: "קפיטן טרומפלדור, נדמה-לי שהצהרת על עצמך כבעל תפיסות טולסטואיות ופציפיסט?"
"אכן כך." אישר טרומפלדור.
"ובכל זאת הקפיטן מתהדר בשלושה אותות הצטיינות ומדליה מהצבא הרוסי!"
"ארבעה," תיקן ז'בוטינסקי, "ושניים מהם מוזהבים."
"ואפשר להניח שאת ארבעת אותות ההצטיינות לא קיבל הקפיטן, שלחם בשני צבאות ובשתי מלחמות עקובות מדם, על הצטיינות בהפרחת יוני-שלום ומצעדים למען אחווה-עולמית?!"
"אני מניח שלא," השיב טרומפלדור.
אמה נטלה את כוס היין וקירבה אל שפתיה ומבט הקלה עלה בעיני האם שנגוז כשבתה שאלה במתיקות: "כמה ילדים לקפיטן?" אבי העלמה פער את עיניו ולחייו סמקו ממבוכה.
"איני נשוי." טרומפלדור קירב מפית אל פיו.
"יוסף מאורס לעלמה מצוינת, מיס רוזוב, שהיא נעימה למראה וכלילת מידות." ציין ז'בוטינסקי ומבטו המוטרד נע מהעלמה לקפיטן.
אמה נעצה מבט מתריס בעיניים האפורות שהתבוננו בה. "אם כך, עלינו לאחל מזל-טוב לקפיטן הנכבד. עתה כשהוא בהליכי שחרור מהצבא האנגלי הוא פנוי לממש את אירוסיו. למתי נקבע היום המאושר?"
"אמה!" נזפה האם.
"היום המאושר עוד יקבע", השיב טרומפלדור וזע בחוסר-נוחות. אירוסיו לעלמה רוזוב התמתחו ובכל פעם שארוסתו הציעה מועד לקידושין, מעיו התהפכו, ולבושתו חש הקלה כשהחיים טרפו את התאריכים.
"קפיטן טרומפלדור, אני רואה שנזיד הבשר ערב לחכך, אפשר להציע תוספת?" גבירת-הבית ניסתה לחפות על גסות-הרוח של בתה.
"אה!" קראה העלמה בצהלה, "נזכרתי!" ופני האם נפלו. "אימא יקרה, חברתי רבקה אכן מתגוררת בדגניה והיא כתבה לי בשנת 12 על קצין רוסי שהצטרף למושבה. לדבריה אותו קצין היה צמחוני קיצוני, ישן רק על כריות מקש ולא מנוצות אווז, ולבש רק חגורות בד. יתכן שחברתי דיברה בך?" היא פנתה אל הקפיטן.
"אני את הצמחונות נטשתי כשנאלצתי לאכול מה שבישלתי!" צחק ז'בוטינסקי.
"מודה באשמה," טרומפלדור נד בראשו והוסיף והומור בעיניו, "אפילו ניסיתי תקופה ללכת בקבקבי עץ, אבל קשה לעבד איתם אדמה. מיס אמה יכולה להיות עורכת-דין מצוינת. ישבו לצדי על ספסל האוניברסיטה סטודנטים שידעו לשאול פחות."
העלמה עיוותה את פניה. "הקפיטן עורך-דין?"
טרומפלדור אישר.
"לא נורא, יש מקצועות גרועים יותר."
"אמה, תגידי כבר מה שאת רוצה בלי להתיש את כולם!" רטנה האחות הצעירה.
"מה שאני רוצה לומר הוא", פנתה אמה אל טרומפלדור בעיניים רושפות, "שהקפיטן יושב בחליפה מהודרת לשולחן מלא כל-טוב של עסקנים ציוניים, מסתובב בטובי הטרקלינים בלונדון כדי לקדם פנטזיה-ציונית, והוא עוד מעז להטיף לי שאין לתת ל'נסיבות-החיים' לעכב עליה לארץ-ישראל?!"
נדמה שהכול עצרו נשימתם. אֶמַה שמטה מבטה אל הצלחת ורק קולות חנוקים שבקעו מהקפיטן הישוב לצדה גרמו לה לשאת מבט מודאג, חשש שנגוז, כשצחוק עליז, נערי, פרץ משפתי טרומפלדור והרעיד את כתפיו וגופו. לאחר היסוס הצטרפו אליו יושבי השולחן.
"מיס אמה, יפה דיברת!" אמר כשנרגע. "אני חב לך התנצלות. כמטיפים רבים וטובים אף אני חטאתי ונשאתי דרשות מקום בו התנהגותי לא תעמוד בבחינה מדוקדקת. נאה דורש, נאה מקיים!"
ודווקא הצחוק הנערי שפרץ מהקפיטן עורר בעלמה חוסר-נוחות. היא השיבה בלקוניות לשאלותיו על עבודתה בבית-החולים והוא הניח לה ופנה לשוחח במרץ עם אביה. החום ופטפוט האנשים שעד לפני רגע היו נעימים החלו סוגרים עליה, כמו זעקת שוחות-המתים בקרב על הסום. היא הניחה את המזלג וטמנה ידיה בחיקה לעצור את הרעד. ונדמה היה לה שהקפיטן, כמו כלב ציד שחושיו מחודדים לריח פחד טרפו, קלט את השינוי בנשימתה. למרות שלא אמר דבר. רק מזג מים לכוסה מבלי להפסיק את דיבורו אל אביה.
היא לגמה לגימה מדודה, עצמה את עיניה, אך תמונות הפצועים והאיברים המרוטשים מבית-החולים בשדה-הקרב חדרו בעד העפעפיים הסגורים, וריח בשר-אדם חרוך ונמק צרב את אפה. והנשימה האחרונה של ארוסה. אותו משב נשמה סופי שיצא משפתיו אל תילי הסום. לאן הלך?
מראה הבשר בצלחתה, סיבים ואדמומיות, היפך את מעיה. היא קמה בחטף, ולפני שהספיקו הגברים לקום לכבודה שמטה את המפית ויצאה כמעט בריצה אל דלתות הזכוכית המובילות לגן. אוויר מקפיא היכה בה. היא רכנה אל העציץ הישן והוציאה קופסה כסופה ובאצבעות רועדות שלפה סיגריה והציתה גפרור. וניסתה לנשום לרווחה. אולם המחשבה על המבטים המרחמים שינעצו בה כשתשוב לבית הביסה אותה.
למחרת הקישה מרתה על דלת הטרקלין להודיע לגבירתה שאדון טרומפלדור ממתין במבואה. הגברת לבונטין הורתה לה להובילו אל חדר-העבודה ולקרוא לאדונה.
"האדון ביקש מפורשות לשוחח עם מיס אמה," הודיעה מרתה והציצה בעלמה בסקרנות.
הקפיטן נכנס לטרקלין בצעד בוטח, אך בעיניו מבט נבוך. הוא שאל בשלום הגבירה ובנותיה לפני שביקש את רשותה לשוחח עם בתה. האם נדה בראשה והזמינה את הקפיטן לשבת. היא ובנותיה נטלו לידן ספר או עבודת רקמה ואמה ידעה שהן רק מעמידות פני עסוקות.
היא התרוממה ממושבה על הספה הקטנה. "קפיטן טרומפלדור, היום לא יצאתי לאוויר הצח, האם תארח לי חברה בטיול לפארק?" ולפני שתִּשָּׁמַע התנגדות כלשהי היא יצאה מהטרקלין ומיד לבשה מעיל וחבשה כובע. אלא שהקפיטן התעכב, שכן לבישת מעיל ביד אחת היא קשה. ובהיותה אחות המורגלת לסייע לפצועים רצתה להציע את עזרתה אולם חושיה עצרוה. היא התבוננה בעניין לגלות כיצד הביס את המגבלה.
בשיניים. את ידו הקטועה החליפו שיניו שאחזו בצווארון המעיל בעוד ידו הבריאה השחילה את התותבת הנוקשה לתוך שרוול המעיל. היא פתחה את דלת העץ הכבדה ורוח נובמבר הכתה בה. ירדה במדרגות המובילות לרחוב והקפיטן הדביקה מיד וצעד לצדה. "מיס אמה—"
"לא עכשיו, קפיטן. בפארק." היא היסתה אותו. והוא השתתק יותר מפתיעה מאשר מצייתנות. עברו בין שערי הפארק והיא הובילה לעבר האגם לפני שעצרה ופנתה אליו במבט שואל.
"מיס אמה, באתי להתנצל על דברי אתמול בעניין ההום דיפנס. לא ידעתי שארוסך נפל בקרבות על הסום. אומרים שהיה בחור מצוין."
היא סקרה את פניו, "האם זה משנה את דעתך לגבי גיוס יהודים להום דיפנס?"
"לא."
"כך חשבתי."
"אבל עדיין אני סבור שלא הייתי צריך לומר את הדברים בפניך," עיניו התרככו.
"האם בכוונתך להקים גדוד עברי נוסף?"
"אני משתדל, לצערי לא בהצלחה רבה."
"ואתה מאמין שיחידת-עזר צבאית, ולא כוח לחימה על חזית ארץ-ישראל, הוא הדבר הנכון ליהודים?"
"ישבנו בחיבוק ידיים אלפיים שנות גלות וגמולנו היה הפליה ופוגרום. משהו צריך לעשות." הקפיטן החל לפסוע סביב האגם והעלמה הצטרפה אליו. "ואם לא יעלה בידך?"
"אצטרך לתכנן מחדש."
היא עצרה. "מיסטר טרומפלדור, לא התרשמתי שאדוני מתנהל בעולם ללא תכנית מדוקדקת לרבות גיבוי."
אף הוא עמד וסב לעברה, "לא חשבתי שהעלמה תתעניין."
"אתה תמיד מתייחס לעצמך ברצינות תהומית?" היא גיחכה. הקפיטן שהיה רגיש לרמיזות על אופיו הקשה, ויש שטענו המתנשא, נעלב. הוא הידק את שפתיו ושב לפסוע מבלי להשיב לה. ולפני שחשבה שלחה את ידה ואחזה באמתו, אלא שלא רכות-בשר קיבלה את פני אצבעותיה, אלא תותבת נוקשה. הוא נרתע, ומהבעת פניו הבינה שרק החמירה את המצב.
"אנא, סלח-לי," אמרה, "בחודשים האחרונים אינני עצמי ואני חוששת שהחלדתי בניהול שיחות-נימוסין."
הוא נד בראשו והחצץ שחרק תחת מגפיהם ליווה את שתיקתם. היא העיפה לעברו מבט, "האם הפציעה עוד מכאיבה לך? נותר כאב בגדם?"
הקפיטן התכווץ למשמע המילה גדם. "אלוהים ישמור," הוא מלמל, "את אכן חלודה."
"שאלה אישית מידי? אני אחות ומורגלת בשאלות כאלה."
"אם הייתי פצוע בבית-חולים הייתי משיב ברצון."
"ומה ההבדל?"
"כשגבר פוסע בפארק לצד עלמה כמוך הדבר האחרון שהוא רוצה זה שישאלו אותו על נכותו."
"הדבר האחרון שהתרשמתי הוא שאדוני מגדיר עצמו כנכה. ולמה כוונתך עלמה כמוני?!"
הוא הסיט מבטו אל האגם, "לא משנה איך אגדיר עצמי עדיין ידי השמאלית תהיה חסרה."
"וכואבת."
הוא הבזיק לעברה מבט ולא אישר.
"שלחת את ידך השלמה לאחוז בתותבת והזיע בפניך סימן לי על תחושת כאב. אצל חמישה עד עשרים אחוזים מקטועי-האיברים נותר כאב מתמשך בגדם."
הקפיטן המשיך להביט באגם.
"הכאב בוודאי חד, עוויתי, דוקר ושורף. האם יש גם תנועות לא רצוניות?"
"מיס אמה!" הוא נטל נשימה וריכך את קולו, "בבקשה נדבר בנושא אחר."
"מדוע?"
"זה נושא פרטי."
צינת האוויר ננעצה כלהב בריאותיה, לחייה וקצה אפה סמקו, והבל יצא מפיה כשנשמה. אולם ריח האדמה הספוגה ואגלי הגשם על העלים היה עז-ומלא חיים. היא פנתה אליו, "אם היית צריך לבקר במסגד בקושטא, ועל פי מנהג המוסלמים מחויב לחלוץ מגפיים ולכן להיעזר באחר, היית מבקר במקום?"
עיניו הצטמצמו, "רכלנות אינה הולמת את העלמה. ממי שמעת את הסיפור?"
"אין באמת דבר פרטי, מיסטר טרומפלדור."
"ז'בוטינסקי." הוא פסק, והבעתו התקשחה.
באותו רגע הבינה מדוע יראו מפניו. "אני תוהה מדוע גבר עם עבר מפואר כשלך, שכבר הוכיח את כוחו, רואה בהזדקקות לאחר סימן לחולשה."
"שיעור ראשון בשיחת-נימוסין," הוא השיב, "מזג האוויר קר אך האוויר רענן."
"אדם שפיקד על חיילים בשני צבאות, עמד בפני המוות ויכול לו, היה מנהיג השבויים במחנה-היפני, בוודאי מוכשר בקבלת החלטות. תסכים עם אבחנתי שאדוני מומחה בקבלת-החלטות?"
"אומרים שהקור בלונדון מגיע לשיאו בינואר." ולמרות שהתעקש לשנות את נושא השיחה מבלי משים עצר נשימתו סקרן לגלות לאן יובילו שאלותיה.
"אמור לי, מדוע שאדם כזה ימשוך את אירוסיו ולא יתחתן, או ישחרר את ארוסתו?"
"הא!" הוא נשף אוויר, ונדהם.
"להתנצל שוב?" היא זקרה גבה.
"מה הטעם? אינך מצטערת כלל."
"מיסטר טרומפלדור, להגנתי אטען שאיני רואה טעם לנהל שיחה על כלום. ובעוד אדוני מתמחה בדיבור על הקולקטיב והלאומי אותי מעניין היחיד. אולם מעכשיו אשמע לחינוך הטוב של הוריי, אשתוק ואניח לך להוביל את השיחה."
כשהקפיטן שב לחדרו הוא פשט את חליפתו, שחרר את רצועות התותבת, ונמלא בביקורת על עלמות שאינן יודעות גבולות של טעם-טוב. אולם על משכבו בלילה כשראשו שקע בכר הרך, סב על צדו וקיפל את ידו השלמה תחת הכר, ודמיין כיצד היה משיב לעלמה לו ניהלו את השיחה עכשיו.
בימים הבאים הקפיטן הפך לאורח-קבע בבית משפחת לבונטין. שם נחלקו הדעות בעניינו: האב סבר שהוא ציוני ואיש-כבוד, האם תהתה על כמה עומדת פנסיה צבאית של קצין, והאחות הצעירה התלוננה שהגידם מטיל בה מורא. באחד הביקורים הביא עמו הקפיטן חוברת מרופטת לעיון העלמה, "מסע לאיקאריה", מפי קאבה, גדושה בהערותיו בעיפרון. "מה זה?" שאלה האם את מיס אמה. "הזמנה לשיחה נוספת," עיוותה האחות את פניה, והאב הפך בחוברת מצד לצד במבט מוטרד.
"תנוח דעתכם," פלטה אמה וסמקה, "מיסטר טרומפלדור הוא ג'נטלמן מושלם והוא הבהיר כי הוא קשור לעלמה רוזוב. ולמען השם, האיש מעורר יראה יותר מאהבה!" הוסיפה כדי להשתיק את הלשונות.
"איני מבינה מדוע איני יכולה ללגום מהברנדי, אמא!" רטנה אמה. לאחר כוסות התה המסוכר שהערתה לגופה במשמרת בבית-החולים היא נזקקה למשקה חזק. "המלחמה אולי שינתה כמה דברים, יקירה", השיבה האם ונטלה רקיק, "אולם בל תטעי, שום גבר לא רוצה רעיה עם סיגר משתלשל מבין שפתיה לוגמת ברנדי."
"על מה מדברים הגברים, איני מצליחה לשמוע," רטנה העלמה וקמה.
"…גם הנסיכה גאגארינה התייצבה בחדרו של טרומפלדור והזמינה אותו ל"פגישה-אישית" כדי לגייסו לפקד על המשמר," ז'בוטינסקי קרץ, הגברים צחקו, ואמה הביטה בקפיטן בעניין מחודש.
"ומה השבת לה?" שאל אדון לבונטין.
"אמר "לא!"" צחק ז'בוטינסקי.
"…אבל להיות קפיטן של גדוד נהגי-פּרדות", אמר אחד האדונים, "פרדות הם כעין חמורים, דומה לשם גנאי ביידיש. לא מצאת בזה פחיתות כבוד?"
"ביידיש," השיב טרומפלדור, "גם סוס הוא שם גנאי, 'בּיסט-אַ-פערד', ובכל זאת לו הציעו לי לפקד על גדוד-פרשים הייתם רואים בכך כבוד. שטות, רבותי! גדוד עברי הוא גדוד ולא משנה איפה הוא נלחם."
"טרומפלדור, ספר על הגנרל בפורט-ארתור, זה סיפור נהדר!" קרא ז'בוטינסקי.
"אתה מטיב לספרו ממני." השיב הקפיטן בחיוך דק.
ז'בוטינסקי לא נזקק להזמנה נוספת. "כשנלחם בצבא הרוסי הפלוגה של טרומפלדור ישבה בחפירות מול המצודה. היפנים התקיפו וכמעט כל הגבעות התפנו, כל בעלי הדרגות נהרגו, והדגלן הלך למפקדה להביא הוראות ולא חזר. התרוקנו הגבעות הרוסיות, טרומפלדור שלח את חייליו למצודה ויצא לרגל, חקר את הטוֹפּוֹגראַפיה והגיע למסקנה שניתן להביס את היפנים. מרחוק ראה גנרל מהדיביזיה-הימית כשמשקפת בידו. ירד אליו וביקש שייתן לו כוח חיילים לכבוש בחזרה את העמדה. "רעיון אמיץ!", השיב הגנרל, "רוץ מאחורי התל ואמור לקצין שיביא את פלוגתי הנה".
טרומפלדור רץ כשמטר פגזים-יפנים ניתך עליו, אש-וגופרית, טיפס וראה שהפלוגה נמלטת בבהלה. שב אל הגנרל וסיפר לו. הלה זרק את כומתתו, הכה באגרופיו בראשו וזעק: "בושה וחרפה! ברחו כְּזִ'ידִים!""
הנוכחים פרצו בצחוק והקפיטן חייך.
"אי אפשר לבוא אל הגנרל בתלונות." העירה אמה ושמחה שנטשה את שיחת הנשים.
"ומדוע כך?" שאל טרומפלדור.
"כי אדוני לא נראה יהודי."
הבעת מבוכה עלתה על פני הנוכחים.
"וכמו מה אני נראה, מיס אמה?"
"כמו בן הצפון. סקוטי."
"ואיך נראה יהודי?" הוא חקר.
היא השיבה בלי-היסוס: "כמו ז'בוטינסקי, למדן-ממושקף, שמדבר עם ידיו. תקשור אותן מאחורי גבו ולא יוציא הגה." "אמה!" קרא אביה בזעזוע.
משהבינה מה השתמע מדבריה סמקה אולם לא נסוגה, "אני בטוחה שגם כשהיד השמאלית של הקפיטן הייתה שלמה היא נותרה דמומה בדברו."
"מספיק!" נזף בה אביה משל הייתה ילדה, "היה לך יום ארוך, עלי לחדרך. אני מתנצל, מיסטר טרומפלדור, רבותיי, בשם בתי. אחרי יום בבית-חולים בין הפצועים, שלא כולם ג'נטלמנים, היא שוכחת איפה היא נמצאת."
"להיפך, אבא. אני זוכרת יותר מידי."
אדון לבונטין לקח את כוס היין מיד בתו. "שתית מספיק, אחותך תלווה אותך לחדרך." במצוות האם האחות הצעירה התייצבה לצד העלמה אולם אמה הדפה את ניסיונותיה להובילה החוצה.
הקפיטן צעד קדימה. "מיס אמה, אני זקוק לאוויר צח, תואילי להתלוות אלי לגן?" ולפני שהספיקה להתנגד אחז באמתה, הובילה דרך הדלתות ורק ליד שיחי הוורדים הרפה ממנה. היא שפשפה את ידה. ידו הטובה הייתה חזקה מאוד.
"אלכוהול אינו מרפא כאב," הוא פלט ביובש.
"אני לא שיכורה." היא ירתה והתיישבה על הספסל.
הוא התיישב במרחק מהוגן ממנה. "אין טעם במרה שחורה. צריך אדם לה—"
"למען השם, אתה אומר אי-פעם משהו אישי?!" היא קטעה אותו ומלמלה לעצמה, "לדבר אתו זה כמו לדבר אל סלע או עם סמל-ציוני ארור!"
"אין צורך לקלל."
"שמעת דברים גרועים מאלה בקְסַרְקְטִין."
"מיס אמה, מה את רוצה?"
"שלא יתייחסו אלי כאל ילדה. אני אישה."
"מה את באמת רוצה?"
"שתפסיק לקרוא לי מיס אמה!"
"איך אקרא לך?" שאל בעדינות.
"אמה, קוראים לי אמה. ואל תדבר אלי כמו לחיה פצועה. ותגיד משהו אמתי, למען השם!"
הקפיטן נשען לאחור ושתק.
"מיסטר טרומפלדור, אנחנו מכירים כמה שבועות, אוכל לקרוא לך יוסף?"
"לא."
היא בהתה בו. "לא?!"
"איני בעד קרבה יתרה בין אנשים. שום דבר טוב לא יוצא מזה."
"העיקר בנאומיך אתה מהלל את הרוח-האנושית. אין בכך צביעות?"
"אני מאמין באדם, אבל התאכזבתי מאנשים."
"אני מאמינה באנשים, אבל התאכזבתי מהחיים."
הוא היסס לפני שסב אליה, "בשם יוסף קוראים לי מכריי. חברים קרובים קוראים לי אוסיה."
"או-ס-יה," היא ניסתה את השם על שפתיה וחייכה, "אתה אדם רב-סתירות. זה נכון שהוסמכת להיות מרפא-שיניים?"
הוא נד בראשו.
"טעות עשית שנטשת מקצוע זה לטובת עריכת-דין."
"אי-אפשר לרפא ביד אחת."
"איך אתה עושה זאת, חי עם האובדן?"
"אדם צריך—"
"אוסיה!" היא נזפה, "אם אינך מתכוון לענות בכנות אל תענה בכלל."
בתנועה לא מודעת שלח הקפיטן את ידו הבריאה לאחוז בתותבת שתחת שרוול החליפה. "אני מניח שאני חי עם כאבי, מובדל מאחרים."
"בוודאי הדרך שבה אני מתיזה את צערי לכל עבר מעוררת בך סלידה."
"לא סלידה, אלא צער. אולם יודע אני כי יבוא יום ותינשאי, תקימי משפחה, ותמשיכי. החיים חזקים מכל דבר."
"אני לא רוצה…" דמעות עלו בעיניה, "אני לא מאמינה בזה יותר. לא באהבה. לא בחיים. על משכבי בלילות אני מבקשת את מה שלא אמצא, ואני שואלת איזה עוד רעות החיים מזמנים לי?! ואיך אני, שחברותיי התקנאו בי, הפכתי ליצור מוכה-גורל?!"
הקפיטן הזדקף. " בהר אוּגלוֹבאיה פגעוּ בידי השמאלית רסיסים של כדוּר-תוֹתח ורוֹצצוּה. פני נצרבו, ולא ידעתי מה קרה איתי. הייתי בן עשרים וארבע, אמה. ושם בין חיים למוות, מוטל על האדמה חסר-אונים, תקווה לחיות נעורה בי. חזקה ובוערת. ובבית-החולים גמלה בי ההחלטה שכוח-חיים זה ידריכני כעמוד-אש, כעמוד-ענן".
"שהותך בבית-החולים בוודאי הייתה איומה."
"נוראית למדי, לצדי שכב נבל שלא הפסיק לקלל ז'ידים," הוא חייך.
אמה חייכה ואז הרצינה. "ספר לי על גליפולי."
"מה תרצי לדעת?"
"ספר לי על המוות."
"את אחות בבית-חולים, ראית מוות," הוא השיב ביובש.
היא לא הסירה מבטה ממנו.
"הדיבור רק מוסיף צער, אמה, ולא מחזיר את המתים."
"ספר לי, בבקשה." היא לחשה.
הוא הסיט מבטו אל המרחק ונטל נשימה, "גליפולי יפה כמו השטן. גבעות מכוסות ירוק באביב; ושלג, גשם-בוץ בלתי פוסק בחורף. ומההר הארור אקי-בבה נשלחות פצצות בלי-סוף. בלילה אפלה גמורה. שרים 'התקווה' ויוצאים בשורה לחזית. אני רוכב בראש. ונהמת יריות-הרובים במרחק כקול מים הרותחים בדוד. ממעל מבהיקים נחשי-אור מבשרי-רעה, השראפּנלים והכדורים, בשריקת זעם יורדים מטה." הקפיטן השתתק ושקע בהרהורים. "בהמונים מוצעדים הפצועים; נופלים, גונחים ונאחזים. כציפורני מכשפות אגדיות נתקעים חיצי השראפנלים בגוף הבריא. המוות ריחף סביבי ככלה המבקשת חתן ונעים עד אימה להביט בפניה. הנה תבחר בי ותנשק אותי בנשיקת-המוות שלה, תשכיבני במיטתה הקרה, בזרועותיה של הכלה הנצחית הזאת… ובתום הליל בשובי אל האוהל אני נושם את אוויר הקר ויודע שהלילה לא נוּשקתי ולא הוּשכבתי…"
"יראת מהמוות?"
הוא נטל נשימה חדה, איש מעולם לא העז לשאלו שאלה זו. "אחד הקצינים האנגלים היה משתחווה לכל כדור וזוחל להסתתר תחת כל עץ או פרדה. הייתי קורא לעברו: "Ca ne fait rien. A la guerre comme a' la guerre", אם צריך למות, נמות. במקום להשתטח רכבתי על סוסתי כראוי למפקד צבא יהודי."
"אוסיה, לא ענית על שאלתי."
שפתי הקפיטן השיבו לה בחיוך קטן ולפתע הבחינה שהן דקות ונאות. "בדרך לאלכסנדריה כשאמרו שחגה צוללת העלולה לטבע את אניית-המלחמה בה שטתי ביקשתי בליבי שכשייגזר עלי למות הייתי רוצה מיתה יפה כראוּי ליהודי המת על ארץ-ישראל; ובאותו רגע נמלאתי במורא שמא ברגע האמת אחלש ואמות בפחדנות וכיעור."
"ומה עשית כדי להביס את הפחד?"
זיק נערי חלף בעיניו, "רחצתי את גופי במי-ים קרים, לחצתי על כפתור הווינטלטור ונחתי על משכבי. אמרתי: אם תבוא הצוללת תִּזְעקנה האחיות עד שאקיץ."
צחוק אמה הרעיד את הטיפות שנקוו על עלי הוורדים.
צוות רפואי בניתוח חייל, מלחמת העולם הראשונה, בית חולים באר-שבע,באדיבות אוסף התצלומים, הספרייה הלאומית, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
נימוקי השופטים
"על משכבי בלילות ביקשתי" הוא סיפור עשוי היטב, מרשים ומענג. בשפה מדויקת הוא מחיה דמויות מוכרות מעולם המיתוס הציוני ובורא עבורן רגע ביוגרפי אישי. השילוב הבדיונוגרפי של הדמויות ההיסטוריות עם גיבורת הסיפור, ביחד עם ההרחקה בזמן ובמקום מהזירה הסיפורית המוכרת לעייפה, מייצרים עניין רב; וההבטחה, המורגשת מראשית הסיפור, בטעמו ובאווירתו, מתגשמת לכל אורכו של הסיפור.
ליהוקו של דמות המופת הציונית והגיבור הלאומי טרומפלדור אל תוך ההקשר האישי שנארג עבורו בסיפור, מאפשר למחברת לעמת בין היחיד ללאום – הדיבור הקרוב, הפרטי והאישי אל מול שיח מורחק של עקרונות ונאומים ציוניים נמלצים.
מבנה הסיפור הוא קלאסי, ממעט בתיאורים ומרבה בדיאלוגים, בדומה לספרות העתיקה מושתתת-המחזה. הדיאלוגים המהירים, השנונים לרוב ומלאי ההומור, קולחים ונקראים כתסריט אהרן-סורקיני עכשווי.
גיבורת הסיפור, עלמה יהודיה-בריטית צעירה שארוסהּ נהרג בקרב, היא צעירה רהוטה, כאובה וצינית, חריפת-לשון ושנונה, שאינה נותנת לגבולות המגדר התקופתיים לעצור בעדה. דמותה בסיפור, לצד נימוסי השיחה, השולחן, הטיול והחיזור ותיאור המשפחה והאחיות שברקע, מזכירים במידה רבה את דמויותיה של לואיזה מיי אלקוט האמריקנית ב"נשים קטנות" ובעיקר את אלה של ג'יין אוסטן הבריטית. לא פלא אפוא ששמה הוא אֶמַה.
רק על משכבה בלילות היא מתירה לעצמה להישבר. הפער הכפול – בין דמותה הדברנית והעולצת מול דמותו השתקנית והכואבת, ובין הרחמים העצמיים ותחושתה הפסימית בינה לבינה לבין השלווה והאופטימיות שמתארת דמותו של טרומפלדור נוכח פני המוות בסוף הסיפור – מצליחים לפתוח את דמויותיהם המורכבות אל הסיטואציה האנושית במלואה.
ההתלבטות העיקרית שהרחיקה את הסיפור המלוטש מפרס בתחרות, נעוצה במבנהו שאינו מאפיין במובהק את סוגת הסיפור הקצר ונדמה יותר כפרק מתוך רומן שבכתובים. עם זאת, אי אפשר היה להתעלם מאיכויותיו ולפיכך חודשה בעבורו קטגוריה חדשה בתחרות והוא זוכה בציון לשבח מאת חבר השופטים.
שמואל פאוסט
צילום: יאנה דודלר, Hamalphotography
סקרלטינה המסמיקה | פורסם בעיתון "הארץ", 18 ביולי 2014.
בארבע וחצי תליתי סינר על קולב, ווֹרְקְנֶש וסְבֵטַה כבר עזבו, "בשישי הרווקות נשארות לסגירה" – כּה אמר אדון כהן. וזה מצחיק שהוא נקט לשון רבים, כי אני העובדת היחידה במאפייה שרווקה. בדרך מרסקו לשיכון ג' לַשַׁבָּת ריח של קציצות ברוטב, חלות מתוקות ואקונומיקה מהולה ביסמין לשטיפת רצפות. ברחובות פוסעים גברים בכיפות, חולצות לבנות ותיקי טלית תחת זרועם, אז אני ממהרת.
תיכף שבת.
ערכתי שולחן ואמא אמרה שבא אורח. לא התרגשתי כי שולחן הקידוש אצלנו כמו בבית תמחוי, אנשים נכנסים ומתיישבים, אבל אמא בלי שום אזהרה שאלה: "מזי, את זוכרת את ארז?", והפה שלי נפער ולא יצאה ממנו מלה. היא טעתה בפירוש הבעת פני והזכירה לי את הילד שטיפלה בו, שלמד אתי בבית ספר; "הייתם כמו דבק! איך את לא זוכרת?!", נזפה.
"מה אתו?"
"משה פגש אותו בגדוד. הוא בא לשבת".
לבי שקע.
"הוא שאל עלייך".
שפתי התהדקו. "מה משה אמר?"
אמא קרנה: "שאת גרה פה, אצל ההורים".
משה המטומטם! אני לא מתביישת שנשארתי פה, או מקנאה בבנות השכבה שלי שכבר יולדות, ולא הייתי מתחלפת עם אחותי שלומדת באוניברסיטה. באמת שלא! בלעתי רוק והלכתי להביא את סבתא. "בואי כבר", זירזתי, בקצב צב היא ארזה תבשילים וסירים. מעצבנת.
רטנתי: "סבתא, זה נורמלי שאת מבשלת לשִבְעָה שלך?". "אני מכירה אוֹתכם", היא נופפה באצבעה, "אין זמן, אין זמן… אַוִוילִי, אני יַ־מוּת! ובַּשִבְעָה שלי יגישו אוכל מוזמן. עַמִילְת טַאזִ'ין דגים, סלטים, בּוֹרֵקס, הכל של בית. גם ניקיתי כיסאות פְּלַסְטִיקַה, חְשוּמַה אנשים יישבו על מִלוּכְלַך!".
סבתא שמחה בדיכאון, גילגלתי עיניים אל מועצת הצדיקים בתמונות הקיר ותהיתי: מה פתאום הארז הזה צץ?
סבתא קָבלה מחדר השינה: "מזי, קניתי לך מתנה ואני לא מוצאת…", הלכתי למטבח והפכתי כוס. צעקתי: "הפכתי", וכעבור דקותיים היא שבה כשטוניקת פייטים מהבהבת בידה, והורתה: תלבשי לכבוד שבת!". ניסיתי להתחמק, הצבע לא מתאים לי, אבל סבתא אמרה שבשביל עין הרע עדיף מכוער. בדרך הביתה תיכננתי להניח אותה על המפתן ולברוח, אלא שאת הדלת דווקא משה פתח; ולידו ניצב ארז.
ואני כְּבַת יפתח הוכְרַעתִי, בטוניקת פייטים מהבהבת, יד אחת חובקת טַאזִ'ין דגים, ביד שנייה עגלת שוק מנומרת וסבתא קמוטה וכמושה תלויה לי על היד.
שנה לפני שנולדתי אמא איבדה את דָּוִד. אני לא אומרת שָׁכְלָה, כי מה שמאבדים אפשר למצוא. אחרי שאת מקום קצין העיר ופמלייתו תפסו השכנים משיכון ג', ואמא התעלפה והתעוררה, היא קמה ודבר ראשון הלכה למטבח והפכה כוס.
סבתא לקחה אותי תחת חסותה ואמרה לאבא שלא בריא שתינוקת יונקת אֵבֶל במקום חלב, ושצריך להוציא את אמא מהבית. אבא דיבר עם האחראי על סידור האוטובוסים ואמא קיבלה עבודה, בבקרים דהרה על קו 12 כאילו שהיא חייבת להספיק, והגיעה לשוּמָקוֹם. שכחה לעצור בתחנות בשכונת אליהו והמשיכה אל האופק ובריכות הדגים, מסילות והשדות הזהובים. חלפה על פני תחנות למרות צלצולי פעמון בהולים, "נינה תעצרי!", צופרת ומבהילה הולך רגל; אחר כך התנצלה בבושה: "סליחה, היתה לו ההליכה של דָּוִד".
במשך שנה הנוסעים בקו 12 מחלו והלכו, את הצעקות שמרו לעצמם, כי כולם מכירים את הסיפור של המשפחה שלי. בסוף השנה האחראי אמר לאבא שיש עליו לחץ מההנהלה, כי אנשים ואוטובוסים צריכים יעד. כדי לא להעליב, סבתא זייפה עלייה בסוכר והחזירה אותי לאמא, שהתפטרה, אבל האחראי נתן לה מכתב פיטורים בשביל דמי אבטלה.
בבקרים אמא לקחה אותי לגן הנופלים להתנדנד, משם מיהרנו על מדרכות שנמוגו לשוליים מאובקים בצדי הכביש לטבריה. בזמן ששטפה את הבית של דָּוִד וקירצפה כתמי שמש, אני בצבעי פנדה ציירתי על דף. גם את אצבעותי המוכתמות היא שטפה, אסור היה לנגב, ובדרך הביתה עצרנו לשתות מיץ אשכוליות. מתוק וצורב. לגמתי והבטתי בבתי העיירה שלי שבשרב השתקפו דרך מסך אדים כבבית מרחץ, ואמא דיברה על דָּוִד כאילו שמעולם לא עזב. בערב אבא היה שואל מה עשיתן היום, את ואמא, ואני הייתי מראה ציור ואומרת שהתנדנדתי. ושותקת על בית העלמין. אמא לא ביקשה שאסתיר, אך עם שובנו הקפידה למחות את אבק הדרכים מסנדלי.
בגיל שש קרו שני אירועים משמעותיים בחיי: התחלתי ללמוד בכיתה א', ושופט שלום מונה לבית המשפט בעיירה. השופט גִּלְעָדִי האמין שכדי לשפוט תושבי מקום צריך לגור בו, ועבר עם משפחתו מרמת גן לשכונת "בנה ביתך". אז בסדר, הוא לא גר בשיכונים כמונו, אלא בווילה בשכונה שלרחובותיה שמות יפים, ולא סתם מספרים, אבל את בנו ארז הוא שלח ללמוד אתנו ולא העלה על הסעה לבתי הספר של הקיבוצים.
לארז הקליטה היתה קשה, ולי עבודה מרובה להפוך אותו לצבר. גזעי. סַכְתי את ידיו בשמן אגוזים עם מקדם (בלי) הגנה שלוש; ואחר כך בהרבה אלוורה ולֶבֶּן; העור התקלף, ארז השחים, אך לא בכה.
העברית שלו היתה יפה כמו בכתובים, אבל פה הילדים לא חיים בְּסֵפֶר. לימדתי אותו להיזהר מכּוּנֵפוֹת, שבורקס אוכלים ביד, שכשרוצים למצוא הופכים כוס, הכל מַכְּתוּבּ(!), ושלא מתחייבים בלי "בלי־נדר" כי הפּוֹצֶה פיו לא יוכל לשוב. בסוף השנה כשארז קרא לילדה שהציקה, מַדְרוּבַּה, ומצא לסבתא שמחה את הבּוֹרְדוֹ (מקל הליכה), הייתי גאה.
אחרי השיעורים, בגיל שעוד לא מתביישים, טיילנו יד ביד. גיליתי לו מקומות מחבוא ואיך מתגלגלים בתנופה באמפי על הדשא. צעדנו כקיסרי רומי בין עמודי השיש ברחוב פלאדיוס העתיק מול הרי הגלבוע והתל הקטוּם, שיחקנו רֵמִיקוּבּ, ודיברנו על הכל, ועל כלום. בלילות קיץ מהבילים עלינו לישון על הגג, היינו תולעי ספרים, ובהפוגת הדפדוף הסברתי לארז שְדָוִד אחי קיים, למרות שהוא חלל, כי מתים הם כמו מלים במשפט שכלואות מאחורי סוגריים.
בבית של ארז אכלתי בורקס בסכין ומזלג. והצטמצמתי. וכשביקרנו את אביו בבית המשפט נמלאתי יראה, האנשים שהפסידו במשפט טענו שְׁשָׁמָּה הָרָשַׁע, אבל אבא של ארז הקפיד לכבד אותי ב"מה שלומך, מזל?" ובסוכרייה. בפני כבוד השופט תמיד ברחו לי מהפה מלים כמו שלוש חודש במקום שלושה חודשים, וכשהשבתי לשאלותיו הייתי דרוכה כמו נאשמת לפני הכרעת דין.
בכיתה ו' נהיו קצת זוגות, אך הבנים חוורו לידו, הזו חלומות על תל אביב כשהיה ברור שייגמרו עם התמרים באריזות ומיונים. רק הוא היה זמני פה, ויכול באמת ליהנות. בלילות כשנרדמנו על הגג בין כוכבי בקעה נוצצים ובהישג יד, בשתיקות הלבבות שלנו הלמו יחדיו. באותן שנים הרביתי להסמיק, וארז להקניט, מהפעם הראשונה שראינו אצלו בווידיאו את רֵט וסקרלט מתנשקים. ארז הסיר את כפות ידי מפני הבוערות וקרא לי "סְקַרְלֵטִינָה", וצחק.
בגיל שתים עשרה קרו שני אירועים משמעותיים בחיי: בטיפשותי התערטלתי, ושופט שלום מונה לבית המשפט. השופט גִּלְעָדִי, שהאמין שכדי לשפוט תושבי מקום צריך לגור בו, עבר עם משפחתו לתל אביב. בלילה לפני שארז עזב חמקנו לאתר העתיקות וישבנו דמומים. הלב שלי היה דחוס כמו נקודה סינגולרית; יקום לפני בראשית; אוצֵר התנפצות לשברים. רציתי להגיד לו ולא הצלחתי. והוא לא אמר דבר. בחשיכה אחז בידי, פניו נסתרים, אולם נשימותיו מיהרו ואחר כך כבדו; מאז כיתה ב' לא אחזנו ידיים!
נהיה מאוחר. הוא ליווה אותי כי אני מפחדת מהרצל השיכור ומכניסות השיכונים בלילה. וכשכבה האור במדרגות הוא קרב אלי. רכן. שפתי נפשקו, לבי האיץ, סָאַן, נשימתי עצרה. אלא שאז סבתא שמחה פתחה ויצאה, נופפה בבּוֹרְדוֹ וצעקה: "עַלַא סַרַה סֵרוֹרַה! כפויי טובה! הַמְזְרוֹבִּים ביום הראשון גמרו את כל האוכל של השִבְעָה!". ארז רחק ואמר: "להתראות מזי".
בלילה כתבתי לו מכתב באותיות הכי יפות ושבע פעמים בדקתי שאין שגיאות. וזה היה מגוחך כי בסך הכל כתבתי שלוש מלים. בבוקר רצתי ל"בנה ביתך" ותפסתי את משאית ההובלה לפני שעזבה, הנחתי את הפתק בידו, ורצתי הביתה.
נכנסתי למטבח, לקחתי כוס והפכתי גבוה גבוה על המדף.
על טיפשות, כמו על טוב לב, משלמים.
נכנסתי בטוניקת פייטים; הוא אמר לי שלום, ונדמה לי שהשבתי, לפני שנמלטתי לחדר. מהמדף הכוס התבוננה בי, מאיימת, ופתאום לא רציתי לחפש. ושלא ימצַא אותי. התקפלתי וחיבקתי את הבטן חזק והידיים רעדו לי. מעבר לדלת הוא קרא לאמי, מַאמַא נינה, והכריז שבכל תל אביב אין לתבשיליה מתחרים; והיא התפעלה ממראֵהוּ וגְּבֹהּ קומתו, בן פורת יוסף, והשיבה בְּאֶרֶזְנְשָמָה. בקידוש ישבתי רחוק ממנו, ובאמצע הדג בעודי מתעלמת מהצד ההוא של השולחן, ארז פתאום שאל: "מזי, מה חדש?"
נדמה שהשולחן נדם. מחשבה מגוחכת. פעוט הפיל כוס ותירוש נשפך, הספיגו במטליות, אמא שידלה לתוספות. כינסתי כתפי. נשמתי. הנחתי את המזלג על השולחן ואת ידי בחיקי ואט אט נשאתי עיני. מבטינו נגעו כקוטבי מגנט נצמדו. ושוב הייתי סקרלטינה המסמיקה.
"אתה רוצה את כל עשר השנים האחרונות?"
"שלוש עשרה וארבעה חודשים". הוא תיקן בשקט.
לבי החיש פעמיו, מעד וקם על פעימותיו, ואץ בדיוק כמו שחששתי. והילדה הקבורה נרעדה.
"את לומדת?"
קמתי לפנות צלחות, כולל את של ארז, אפילו שהיה עליה נתח דג. הגשתי בורקס וליגלגתי: "פה מותר לאכול בידיים", אך הוא לא נעלב אלא עיניו חייכו כשאמר: "אני זוכר, סקרלטינה", וחקר: "את נשואה? משה לא מספר דבר".
אז משה לא מטומטם. אלא שחוק שימור האידיוטיות עורר את אחותי שדיווחה: שאני גרה אצל ההורים ובלילות מטפלת בסבתא, ושאני עובדת במאפייה. ידעתי שיבוא היום ואצטער על מימון התואר שלה.
ארז תמה: "במאפייה?"
"למזי אין ראש ללימודים".
"ובצבא?"
"מזי, צבא?!", אחותי ציחקקה, "זאתי לא זזה דקה מהבית!". השפלתי עפעפיים שלא יצטברו דמעות, ואמא אמרה: "מזי רצתה להתגייס, אבל הייתי בבית חולים…", וקולה נחלש מאשמה וחרטה. ראשי הזדקף בחטף, "לא חייבים הסברים לאף אחד!", וקמתי לכלים במטבח כשאחותי הצטדקה שאני הקטנה של הבית. גדלתי. ועולמי הלך וצר, הנה אני, עכברה קפקאית לתפארת! אצה ברצון אל חומות ומלכודות פיתיון. שתקתי. אני את הלקח למדתי, לא לערטל רגשות, התעסקתי בברזלית ובסיר שלא יראו דמעות ושיפשפתי את גושי השמן בתחתית עד שהשתקפתי. ברגעים כאלה, דרך עיני זר, אדם רואה את עצמו.
ארז נכנס למטבח. "מזי, אנחנו יכולים לדבר?"
הידקתי שפתי.
"אני יכול להסביר?"
"להסביר מה?!" יריתי.
הוא נטל אוויר, "להסביר לגבי הנתק… והמכתב שכתבת לי".
"לא צריך לעשות עניין ממכתב ישן!"
"מזי, היינו חברים טובים, זה יושב לי על המצפון…"
ובאותו רגע לא רציתי לשמוע. לא רוצה להיות מזי! שהיתה חברה. שיושבת על המצפון. רוצה לעוף מפה! הכי רחוק. שלא תשמעו עלי ולא תזכרו שהייתי. "לא עכשיו, ארז", פלטתי בלי אוויר, "לא הערב. אולי מחר, בלי נדר".
פשטתי את טוניקת הפייטים ויצאתי לשבת על שולי המדרכה בין מפצחי גרעינים לכוכבי הבקעה. תן יילל במרחק, בלילות כאלה אני מתגעגעת לדָוִד. הרהרתי במה שאבד, בדרכים שנפגשו לדק ונפרדו לעד, או כך לפחות חשבתי. מעל ראשִי דאו עטלפי חרקים, סייפו את הליל בתמרונים חדים ומדויקים.
וחששתי.
לפעמים, סיכויי הפגיעה בטוחים.
(לאִמִּי)
